היה לי בוקר כשקמתי לחפש את מה שמגיע לי באישה שלי. אני קם כמו
פנתר, מכין לעצמי בתשוקה עצומה קפה, נצח עד שהמים רותחים,
ויושב במיטה על סיגריות מוכן לראות אותה קמה ולהרגיש כמה היא
אוהבת אותי.
השמיים בהירים מאוד דרך החלון במרפסת. נדמה שכל הדרכים שהולכות
מכאן מובילות לצמיחה ושגשוג נפשי ורוחני. בעצב דק אני חושב שזו
לא תהיה ההרגשה תמיד. עוד אקום מסומם וכואב ואתחנן: רק תאהבי,
בבקשה תאהבי, והיא תבוז לחולשתי. אבל דברים משתנים, לא כל-כך
מהר, אבל כן. וכתורת הבודהה: ההווה הוא הווה וההמתנה היא מתנה,
ואני מסוגל אם אשתדל ולו טיפה לקחת בשתי ידיים את מה שכאן
ועכשיו, ולמה לא, לקשור סולמות אל השחקים ולטפס כדי לשחק קצת.

"רוח מן הים באה ונגוזה..." אני מדליק את הרדיו, קורא לה לבוא,
אבל היא עוד ישנה, ואני מספיק לגמור את הקפה, לבלוע אומגה 3,
ולהכין לי קפה חדש, ואז נשמעים הצעדים.
היא מדשדשת בנעלי בית לשירותים, משתינה ארוכות במקלחת של זהב
לאסלה, שוטפת ידיים, שוטפת פנים, באה למרפסת להתלות מעט ביום
הזה, מכינה לעצמה קפה ומדליקה סיגריה.
היא הזדקנה, שנינו הזדקנו, אבל אני מסרב לתת למספר השנים שלי
להכתיב לי את צעדיי ודימויי העצמי, בעוד היא מתקפלת כמו זקנה,
מביטה בחלון במן אימה מוזרה וגומעת לאט-לאט מהקפה ההפוך, תוך
שהיא שואבת הנאה כמעט מיסטית משאיפת ופליטת עשן.
"איזה יום יש לנו היום, ענת." אני אומר בעליצות. "גשם עומד
לרדת, גשם ירד גם אתמול, אבל זה יקרה רק בערב, בינתיים אנחנו
יכולים לעשן כמה ג'וינטים, להתמכר למוסיקה ולעשות לנו מקלחת על
הבוקר ביחד. נצא רעננים ורטובים, נשתה קפה טוב חזק, נאמר כמה
מילים של אהבה ומשם היום ייפתח, כמו לגלוש על המים זה יהיה, כל
מטלה תהיה מתוקה מדבש, והמוזה תזרום כמו אדוות גלים על גוף
עירום."
היא מביטה בי מתוך עיניים עתיקות, רדופות פחדים וכאב עמוק.
"אני שונאת את הבוקר."
"אני שונאת אותך."
זה כואב לשמוע מילים כאלה, אבל אני יודע שמילים לחוד ורגשות
לחוד. לא נורא, אז היא לא במצב הרוח המרומם שלי. אז אני מאחל
לה יום נפלא, במילים ובלב, אבל הכל תלוי בה, ומכין לי עוד קפה,
ויושב מול המחשב ליד סיגריות, ודוהר על המילים כמו סנובורד. את
הכאב שלך אשאיר לך, אני, אני רוצה לחיות. ועצב לא מעיד על
חוכמה, להיפך.

הזמן זוחל, אמנם בעדנה, אבל הוא מביא לי את מה שאני רוצה.
כתבתי, היא הסתובבה סביב עצמה ולבסוף החליטה לעבוד על הציורים
שלה. אני שואף את כל האוויר דרך חלון המרפסת, אוויר שגשם ליל
אתמול שטף.
עוד יהיה לי זמן לסבול, נקווה שלא, נרחיק את הזעם והכאב וננער
את עצמנו כל פעם מחדש במקום להתבשל במחשבות, מילה שלי.