נתפס לי הגב
בבית גיל הזהב
בזמן שרכנתי לחבק את סבתי
עמדה שם מיטה
זה עתה התפנתה
כי דויד עבר אמש לסיעודית
אמרו לי "בוא שכב
וינוח הגב"
מאז אני כאן וכולם פה כמותי
מקטרים: "הראייה
זה לא מה שהיה"
אך ממילא כבר אין מה לראות מסביבי

כל ערב בברידג' זיכרונות מתחלפים
אנשים מתקלפים נלחמים על קלפים
יוסף מברבר איך הוא צד קרנפים
שתי מלכות נחשפות מלך אס נטרפים

"תתאקלם כאן היטב," אביגדור נאנח
"קשיש בן עשרים וצעירי הפלמ"ח"
אבל למען האמת אני יותר מסתעף
למשה הנרגן ולירוחם הזועף
שיושבים בצהרים מפטירים איזה שיעול
תבקש אותם לדבר-מה הם יגיבו בביטול
זה נחמד עם חברים שמכירים במגבלות
לא מצפים שתדבר או שתשיב לשאלות

אבל בלילה במיטה מוחי מתחיל להתפתל
עת בני גילי בגילתם בעוד אני עם הפלנל
הופך את הכרית ומתכווץ ומתיישר
והשעון מראה כבר שמונה ואני עודני ער
שלטי פרסום למוצרי כרסום עושים עיניים מבחוץ
הוויטמינים במגירה אומרים לי "לא! זה לא נחוץ!"
ואני מבין שלא לכאן אני שייך
אבל קשה מאוד לקום, לצאת, להיפתח

"אני זקוק לעוד קצת זמן", פולט גרוני בצהריים
ירוחם מזעיף פניו משה נרגן עד השמיים  
אחרי ככלות הכל מפריד הבדל אחד בהיר
ביני לבין קשישים שאחריו הזמן הותיר:  
 
אמנם קשיש אני
אך עוד אגדל להיות צעיר