מאפרה. ויש בה כמה בדלים ומעליה יד. תלויה. של איש, אלא מה.
והאיש ישן וקוראים לו יואב והוא בן ארבעים. זיפים בני יומיים
נושמים אתו את שנת האבדון שלו. הכי הוא היה רוצה להאמין שהוא
פרפר שמדי פעם חולם שהוא יואב ולא להפך.
יואב הוא מחשב. מחשב חשבונות של חברה גדולה. הוא לא זוכר, הוא
נכנס לשם כדי לצאת, כדי לסדר את החיים ולהרוויח, איך זה נהיה
פתאום כל החיים, איך זה שתה לו את הזמן והמחשבות הוא לא יודע,
הוא רק יודע שלפני שבוע הוא עזב ואין לו כסף לשכר דירה. ואם
הוא חושב על זה אפילו לרגע בא לו למות. ממש. אז הוא ישן עד
שעות מאוחרות וכשהעיניים שלו נפתחות. הנה עכשיו. ודרך הריסים
הדבוקים מתרמז לו אור של בוקר שכבר החמיץ לצהריים. הוא חושב
שתי מחשבות ערות שבוחנות את המצב ומייד נרדם שוב כי כמה שהוא
לא מנסה אין לו שום פתרון.
אוסף את היד שלו אל החזה ומניח אותה, עייפה כמו ילד וישן.
וכמו שאמרנו, מאפרה. והמיטה לא זוגית ושמיכת פיקה, כי קיץ.
האוויר עומד בחדר כי כל החלונות סגורים. רעשי הרחוב מביאים אתם
טענות ואין לו כבר כוח יותר. הוא לא יודע. ככה הוא צעק באמצע
הבית בשבוע שעבר, ששכחנו להזכיר שעזב אז את הבית. הוא לא יודע,
הוא לא יודע, הוא--- ובוכה בין מילה למילה ----לא ----יודע.
אפילו לא מזוודה. רק שורה בעיתון שאמרה  "דירה" והגברת הזקנה
שלא שואלת שאלות ומשכירה, הוא עזב ודפנה בכתה. ומאז כבר שבוע
בדירה החדשה יש לו להציע לכל דורש רק שינה.
מה דפנה הייתה אומרת אם היינו שואלים? רק שזו הקלה. ולא כי היא
רעה, באמת שנהייתה לה הקלה כי יש להם שני ילדים והייתה גם אהבה
גדולה וזה קשה כשכולם בחדר אחד. ועכשיו יש יותר מקום.
אם הייתם שואלים אותה 'מה חשוב מקום'. דפנה לא טיפשה. היא
הייתה עונה (ואולי הייתה שותקת): איך זה שפתאום חשוב מקום, זאת
באמת שאלה, אבל מקום יכול להיות חשוב יותר מאהבה. וזה לא כי
מישהו אמר לה. זו פשוט עובדה.
כשהוא קם, במטבח, הוא מסתכל לבית השכן מהחלון המסורג. אפשר
לראות רק קיר ומהורהר הוא מכניס יד למכנסיים ונוגע קצת. אני לא
אומרת כי זה גס, רק כי לפעמים אנשים נוגעים ומריחים, וזה מה
שהוא עשה וזה חשוב שתדעו, כי זו לא רק פעולה, זה מצב רוח. הוא
כבר מכין לעצמו תה ואנחנו לא עוקבים (מרוב שדיברתי על ידיים
במכנסיים), וזה תה טוב, סיני, שהוא שם בתוך רשת קטנה שסוגרת על
העלים וטובל. והוא הולך לסלון ויושב. הרבה זמן הוא יושב. ואחר
כך מתקפל ונשכב. הוא מאוד עייף. ובחוץ מתאייד היום מחום והופך
לשארית של עצמו. כשהוא יושב שוב, הכול כבר כחול בחוץ והוא עצוב
ויבש יוצא למכולת והולך. נורא לאט. אנשים לא ממהרים לידו, בכל
זאת הוא הולך הרבה יותר לאט מהם והוא לבוש חולצת טריקו לבנה,
קצת גדולה עליו ומכנס שלושת רבעי ונעליים של חברה שקוראים לה
'טבע' והשם 'טבע' מהדהד בו ומאיים להעיף את הכול לעזאזל.
האספלט כמו חפץ, החנויות עם הכסף, הקופסה של הנס, המוכרת
שלועסת, החיים שעוברים, באמצע החנות הוא עוצם עיניים וכולם
שמים לב, אבל מאוד מחכים שיעבור לו. למה, הוא חושב, הם מחכים.
אני כמו חור במערכת, כמו פקק באמבטיה שיושבים בה עד שהמים
מתקררים ומדמיינים חזק שהם עוד חמים, אפילו שנוקשות השיניים
ואפילו שכבר אין מים כי משכנו את הפקק וטורנדו קטן נשאב לו
לביוב גדול. מי יודע מה חושבים חיידקי המים שחרב עליהם עולמם.
ושקית עם חלב ו'טעמי' ועודף. אתם כבר יודעים שחושך, אז לא צריך
להגיד.
בבית שלו, זה שהיה, מתפנה המון מקום לדפנה, שכבר השכיבה את
הילדים והולכת עכשיו רק בחצי מהחלל שיש בבית, גם כי היא רגילה
וגם כי היא עוד שומרת מקום ליואב. חבל שהיא שומרת. הוא לא
יחזור. הוא תלה את עצמו לפני רבע שעה.
מכל הדברים שעזב, רק אליה הוא היה חוזר. אפילו לא לילדים, רק
אליה, כי פעם כשהם היו צעירים היו להם שעות טובות. מאוד טובות,
הכי טובות שאפשר בסקלה, והוא זוכר שהוא צחק וגם זוכר שפעם אחת
גם היא צחקה ואיך הוא קפץ לו, הצחוק שלה, בחדר והפעים לו את
הלב. זה היה משהו שהוא ידע  שלא יוכל לאחוז בו, כי זה שימח
אותו כל כך שאסור היה לגעת. הלוואי שהיה יודע איך לעשות את זה
שוב, אפילו לא בשביל להצחיק את דפנה, רק כדי שיקפוץ שוב.
הצחוק. בסלון. כמו ילד משותף שהוא נטע בה והיא משחררת לחדר.
צחוק, כמו זכייה בלוטו, שרירותי כזה, רנדומלי, פתאום, וכשהוא
יושב בסלון, קצת לפני שהוא יוצא למכולת, הוא צוחק צחוק קצר כמו
מרים כוסית לזכר הצחוק ההוא. ושוב אין לו כלום בראש.

אבל עכשיו הוא כבר חוזר מהמכולת וזכר הצחוק ההוא כבר נדם.
וצריך לפתוח את הדלת. עם המפתח. הוא עוצר. זה נראה לו טיפשי,
אז הוא מנסה להזיז את היד שתיקח את המפתח מהכיס, אבל הוא לא
יכול, כי אין סיבה. הוא לא זוכר מתי הוא עשה משהו עם סיבה,
פתאום זה נראה הכרחי. ושוב הוא עוצם עיניים. אנשים מסביבו לא
מחכים שיעבור לו, כי אין אנשים מסביבו והוא לא מצליח לראות את
הרקע של הפעולות, את השביל שמכתיב את ההמשכיות שלהן, את
העובדות והספרים שסיפרו לו שהוא חי ולמה, שנתנו לו סיבות, את
הקווים שחיברו בין הנקודות והפכו אותן לצורה.
הוא לא עושה כלום די הרבה זמן מול הדלת.
ואז הוא מוציא את המפתח. איזה שקט ריק יש לתנועות, איזה שקט
ריק יש להן שהן כמו חירשות נוסעות בחלל האוויר. הוא לא מבין
למה הכול מרגיש כמו רעידת אדמה. זה רק מפתח, הוא חושב, ודלת,
הוא מוסיף ושואל בפנים את עצמו. 'מה?' וכלום לא עונה, אז הוא
ממשיך, פותח את הדלת.
והמפתח מתרוקן לברזל, שהופך ליד, שהופכת לגוף, שברור שהוא מת,
שברור שזאת דלת, שברור שזאת לא, שברור שמה, שאין מילים, שהוא
לא מבין, שאין, שמה, שהוא לא יודע, שמשהו מפסיק,  שמשהו נפרם,
שמשהו נקרע, כמו גיד.
אחר כך נכנסים הביתה ואין דברים שרואים, יש רק ראייה, והיא
מפלחת חפצים או שהם מפלחים אותה. אחר כך, מאוד לאט, באים החבל
והכיסא והמנורה.
עוד לפני שהספיק לאכול את ה'טעמי', אפילו לא כי הוא היה עצוב,
זה פשוט נגמר, כמו שדברים נגמרים, בלי סיבה והסוף שלהם כמו ילד
שנפל לו החבל מהידיים עומד באמצע המשחק, קפוא לרגע, מעריך את
המצב. לסוף של יואב נפל החבל מהידיים באמצע המשחק בלי סיבה.
למרות שאחר כך ינתחו ויגידו וימצאו, למרות שאחר כך הרבה קווים
יימתחו ויספרו סיפור של גבר במשבר או משהו אחר, במשבר. למרות
זאת, המוות של יואב יישאר נקודה.
דפנה עוד לא יודעת. אחרת היא הייתה בוכה. בלילה הזה ועוד שלושה
ימים אחריו, אף אחד לא יידע, ובחדרי הבית (זה שהיה) ילדים
יעברו בריצה מפינת חדר אחת לשנייה עם כדור או עם בלי, ובחדרו
של יואב (זה שעכשיו), יסתחררו הזיכרונות בלי גוף וריחות איומים
של מוות.
כיסא. באמצע החדר, בלי שולחן. ורגליים של איש. תלויות, אלא מה.
ולרגליים מחובר איש ולאיש קראו יואב. פעם מזמן היה היה.