28.7.05

צלקת, למה את בוכה?
מה?
למה את בוכה?
כי אני צלקת.
אז מה?
אז צלקות בוכות.
אני אף פעם לא ראיתי צלקת בוכה.
ואוו, אז עכשיו יש לך הזדמנות בלעדית לצפות במחזה המרהיב הזה.
נו, די.
די מה?
די להיות כזאת.
כזאת איך?
כזאת צינית מרירה.
מותר לי. אני צלקת.
לא מותר לך ולא בטיח.
למה? כי הערותיי הציניות משאירות בך צלקות? חה, כמה שנונה
אני.
לא, בלי קשר. אני באמת מתעניינת, למה את בוכה.
אני לא בדיוק בוכה.
אז מה את?
דומעת.
[מגחכת]
נו, ומה ההבדל?
אני סתם מורידה מים. אאא, נכנס לי משו לעין. כלומר, מגרד לי
בפנים.
ואת מצפה שאאמין לך?
לא, אני לא מצפה שתאמיני לי. אני צלקת.
די כבר!!!
לא רוצה!!!
אבל אני רוצה.
רוצה מה?
לעזור.
לצלקות אי אפשר לעזור.
למה?
כי הן צלקות.
אז?
אז צלקות נשארות טבועות עמוק, תמיד, ואי אפשר לעזור להן.
בטח שאפשר לעזור.
את סתם ילדה קטנה. את לא יודעת.
קודם כל, אני לא כל-כך קטנה, ודבר שני, אני יודעת.
אהה, כן. האמת היא שאני רואה לך כמה צלקות בתוך הלב.
באמת?
כן. וגם בגוף אני רואה כמה. וואי. מצטערת.
זה בסדר.
[על סף דמעות]
אבל בכל זאת אני מאמינה שכן אפשר להעלים צלקות.
להעלים?
כן.
לא לא, את טועה. להעלים אי אפשר. אפשר שצלקות יגלידו טיפה,
אפשר שהן יפריעו פחות, וישתקו יותר, אבל אי אפשר בשום פנים
ואופן להעלים. באמת.
מה, זה מוכח כזה?
כן, זה מוכח כזה. כאילו שיאו.
לא, ברצינות?
כן. בשיא הרצינות. רוצה שאני אראה לך את ספר החוקים של
הצלקות?
מה, יש ספר חוקים?
בהחלט. ויש לנו גם ארץ משלנו.
מה, ארץ הצלקות?
לא. צלקציה.
[צוחקת]
באמת?
לא, אני עובדת עליך.
וואי, איזה ענק זה.
כן, זה באמת מקום ענק. יותר מדי.
כן, אני מתארת לעצמי...
כל יום מתווספת עוד צלקת, ועוד צלקת, ועוד צלקת... בשנים
האחרונות מתווספות צלקות של ילדים קטנים, שזה הכי נורא. צלקות
על גוף קטן ולב תמים.
אז רגע, יש לכם, נניח, מכון לטיפולים בכן או משו?
כן, בהחלט.
אהה, מגניב.
הו-הא, פשוט שיא המגניבות.....
נו, די להיות צינית.
מצטערת. ככה זה כשאת צלקת.
אז רגע, שניה, זה מעניין, יש לכם באמת מכון לטיפולים?
אה-הא.
ומה אתם עושים שם?
כל ארץ צלקציה היא למעשה מכון טיפולי ענק. אנחנו מנסות לטפל
בעצמנו כדי שלא נגדל יותר. כדי שנרסן את עצמנו כמה שאנחנו רק
יכולות. למרות שזה קשה, כי יש לנו נטייה לתפוח. אנחנו
גאוותניות, הצלקות. אנחנו כל הזמן רוצות לתפוס עוד מקום, ועוד
מקום, למרות שאנחנו יודעות שזה מכאיב.
אהה, ובשביל זה הטיפולים?
כן. אני למשל, נמצאת עכשיו בקורס גמילה.
קורס גמילה ממה?
קורס גמילה מתפיסת מקום יתר, מבוא לאי שפיות.
נשמע מעניין.
כן, זה די מעניין, אבל זה קצת קשה. הייתי פעם שמנה, צלקת גדולה
ועסיסית, ועשיתי דיאטה. הצטמקתי. אני רעבה אחושרמוטה.
לא לא, צלקת, את נראית טוב. כאילו... יחסית לצלקת. כאילו... את
יודעת למה אני מתכוונת.
[מחייכת חיוך עקום]
כן כן, אני יודעת.
בכל מקרה, לא כדאי לך לגדול בחזרה.
צודקת. אני מנסה כמה שאני רק יכולה. לא אוהבת להכאיב מדי. רק
קצת. אחרי הכל, אני צלקת, יו נוו.
[מחייכת חיוך מבוייש]
אז אפשר לשאול אותך שאלה, עכשיו, כשאת טיפ-טיפונת יותר רגועה?
כן.
למה בכית?
כי לא נחמד להיות צלקת.
למה?
כי כשאת צלקת, לא תמיד מטפלים בך.
למה?
כי לא תמיד אפשר לטפל בך.
למה?
כי צלקות הן עם קשה למדי. וזה ברור שלא נגליד לעולם.
למה?
מה, נהיית לי הילד של 'בריאות כללית' פתאום?
אני סתם מתעניינת. סליחה.
אל תבקשי סליחה.
למה לא?
כי אין לך על מה. הלוואי ועלי היו מבקשים סליחה.
למה?
כי אם היו מבקשים עלי הרבה סליחות, הייתי נעלמת. או לא נעלמת,
אבל כמעט. הייתי הופכת להיות משו מועיל יותר, וזה עדיף על
להיות סתם צלקת.
אבל את לא סתם.
אני צלקת. צלקת זה סתם.
הו הו, צלקת היא בכלל לא סתם.
למה את מתכוונת?
אני מתכוונת, שצלקת היא דבר שנשאר איתנו כל החיים, במידה זו או
אחרת, ודבר שנשאר למשך כל-כך הרבה זמן לא יכול להיות סתם
בכלל-בכלל.
כן, יש משו במה שאת אומרת. אבל בכל זאת, הייתי רוצה להיות משו
אחר.
כמו?
כמו חיוך. כן, הייתי רוצה להיות חיוך. אבל אמיתי כזה.
כן, להיות חיוך זה בטח כיף.
לא תמיד. לפעמים הם מאולצים מדי, החיוכים. פעם אחת פגשתי חיוך
זקן שאמר לי שכבר נמאס לו לחיות בשקר הזה, ושהוא שוקל להתאבד.
נמאס לו להילחם בדמעות.
איך הדמעות?
הדמעות? הדמעות בד"כ נחמדות. הן בד"כ פתוחות כאלה, משוחררות.
גורמות לך להשתחרר גם. אבל לפעמים הן יכולות להיות הרסניות,
ועלולות להיות חסרות טאקט לחלוטין.
ואיך הצלקות בדרך כלל?
הצלקות הן נחמדות, כשלעצמן, בינן לבין עצמן. אבל יש להן נטייה
להכאיב לאלו שהן נמצאות עליהן, או בתוכן. וזו האירוניה. כל-כך
כיף לנו להיות ביחד, צלקות על גבי צלקות, לגדול ולהתפתח, אבל
זה גם לא תמיד כל-כך נעים לחיות בידיעה שאחרים סובלים בגללך.
וואי, את צלקת טובה.
כן, אני צלקת טובה, רק בגלל שרזיתי כל-כך הרבה.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת, שלפני שהתחלתי את הדיאטה, הייתי די רעה. די מרירה.
כל היום אכלתי מנות ענקיות של כאב, לא הייתי שבעה מצלחות על
גבי צלחות של עצב. זה היה נורא. אכלתי כל-כך הרבה כי הייתי
כל-כך מתוסכלת. שום דבר לא הפיג את הכאב.
מה, צלקות כואבות?
לא, צלקות שמחות ומאושרות כביום שמש קיצי. מה נראה לך?!
טוב טוב, סליחה, אל תתעצבני.
מצטערת, אני רעבה.
רגע, צלקת...
כן?
זה לא נראה לי הגיוני פתאום.
מה לא נראה לך הגיוני פתאום?
של מי את?
מה?
למי את שייכת?
לך.
לי?!
ברור שלך. אחרת איך את חושבת היית רואה אותי? או מנהלת איתי את
השיחה? את לעולם לא תוכלי לראות צלקות של אחרים. כלומר, תוכלי,
אבל הן לא ממש ידברו איתך, כי אסור להן, וגם כי קשה להן לדבר
על עצמן, הן טיפה ביישניות בכל הנוגע לזה.
אבל רגע, מקודם את הסתכלת עלי והצבעת על כמה צלקות יש לי.
נכון, כי יצאתי לטייל קצת בחוץ. לנשוף אוויר, את יודעת.
רגע רגע רגע... כשאת בפנים, את לא יכולה לראות כמה צלקות גרות
איתך?
לא.
ואיפה זו ארץ צלקציה?
אסור לי לגלות לך.
אהה, אוקיי.
אל תעלבי. פשוט אסור.
לא לא, זה בסדר, לא נעלבת. סתם סקרנית.
ואוו, באמת יש לך הרבה צלקות.
[בוהה בתוך הבפנוחו]
יותר מדי, הא?
לא, לא יותר מדי. ראיתי גרועים יותר. אבל כן, בהחלט לא מעט.
לא נורא, אני חיה.
ומתגברת.
מה?
אני רואה בך חוזק פנימי שחבל לך על הזמן.
מה זאת אומרת?
הצלקות שלך, מגלידות לאט לאט. גם אלה שנחרטו בך לא מזמן. זה די
נדיר, שתדעי לך.
מה נדיר?
שצלקות מגלידות כל-כך מהר.
אהה, וואלה?
וואלה. את באמת חזקה... וואי. איזה שוס.
[צוחקת]
מה את צוחקת?
לא יודעת, מצחיק לשמוע צלקת מדברת ככה.
אהה, את מתלהבת מאיך שאני מדברת, לא מעצם העובדה שצלקת מדברת
איתך.
לא, את ההתלהבות הזו כבר עברתי...
כן, ראינו כמה התלהבת.
התלהבתי! כלומר, נדהמתי.
כן, כולם נדהמים כשהם שומעים זאת לראשונה.
אני מתארת לעצמי...
[שקט]
טוב, תשמעי, אני צריכה ללכת. כלומר, לחזור.
אלי?
לתוכך, כן.
אוף.
לא לא, תשמעי, אל תדאגי. אומרים שדיאטה זה לא משטר, אלא זה
אורח חיים. ואם אני אשתדל ואתמיד בדיאטה הזו, או באורח החיים
הזה יותר נכון, ולא אשמין או אגדל יותר ממה שאני כרגע, את תהיי
בסדר.
כן?
כן. את תהיי בסדר. תשמרי על עצמך, טוב?
טוב.
נשמור שתינו על עצמנו. אני אשמור שלא אגדל, ואת תשמרי על עצמך
ואל תיתני לעצמך ליפול גם אם בכל זאת, אני או אחת מהצלקות
האחרות נגדל פתאום.
טוב.
נהיה בסדר.
כן. יהיה בסדר.
בהחלט.