על השבילים שבתוך עצמי צומחות כבר פטריות. הן הסימן לכל הגשם
שירד פה בזמן האחרון.
הטחב והגשם עשו את שלהם ועכשיו כולי צמחייה עבותה וכמה
פטריות.
ממבוך של איש אחד הפכתי בן רגע (כמו דלעת) לערמה של פטריות,
רגילות כאלה, לא כמו שלוקחים בהודו.

אני זוכרת שפעם, כשהייתי ילדה קטנה, ראיתי מדריך עם תמונות של
צמחים רעילים. ותמונות. המון תמונות. רוב התמונות היו של
פטריות - הרי ידוע שילדים אוהבים לקטוף ולאכול אותן.
אבל אני, איזו מין ילדה הייתי? מעולם לא קטפתי פטריות. גם לא
את אלה שצמחו אצלנו בגינה, על הדשא. והפטריות שאכלתי היו רק
כאלה שנקנו בסופר בסלסלת פלסטיק כחולה וניילון נצמד שדבוק
אליהן.
וכל החיים שלי זיכרונות מפטריות אחרי הגשם: אני בת ארבע וכבר
יום הכיפורים, אמצע החורף והדשא רטוב ומכוסה בעיגולים גדולים
ואפורים, מרק חורף ראשון, מרק חורף ראשון בקיץ, חביתת ירק...
וזה מצחיק שמוטיב בחייו של אדם זה דווקא צמח. ועוד לא אחד
שמרשים בגודלו או ביופיו (בחיי מעולם לא היו פטריות אדומות
כאלה - כמו בסרטים המצוירים).


אימא רצתה לקנות לי מטרייה. אמרתי לה שלא צריך, כשיתחיל הגשם
נקנה אחת.
זה קצת לא בסדר ולא אחראי מצדי להסתובב מלאת פטריות בלי
מטרייה.