רצפה מלאה זכוכיות. פחיות מעוכות ושאריות בקבוקים מסביב. בין
זוגות מתחבקים לקבוצות של בנות מזוגגות עיניים. ריח של שלווה
באוויר. הבמה מוארת חלושות, אלפי נרות מסביבה. מעניין אם הוא
בכלל אהב אותם, או שזה היה סתם עוד גימיק של חברת התקליטים.
הוא והלהקה שלו עולים. כולם מחכים לפתיחה. הוא ידוע בפתיחות
האדירות והלא צפויות שלו, אבל לא הפעם. שקט. מעניין אם זה
שחזור נואש ולא מוצלח של האנפלאגד. אתמול, שידרו אותו כל היום
בmtv. זה היה הרגע שבו הבנתי. אני חייבת לראות אותו שוב. אז
אני אוספת כסף, מטיסה את עצמי לתחנה הקרובה, ורק אז, כשאני
יושבת, עם איזה ספרון לא ברור שמצאתי בחריץ בין המושבים, מוכנה
לכמעט שעתיים של נסיעה שתיראה אינסופית וממושכת מצד אחד, וקצרה
ומלחיצה, מהצד השני, אני נותנת לעצמי לשקוע במחשבות. מעניין אם
בכלל יהיה לי האומץ לגשת אליו. מעניין אם בכלל אני אצליח.
מעניין אם בכלל יסתובב כשישמע אותי קוראת לו, מעניין בכלל אם
יזהה. מעניין מה יגיד, אם יגיד, איך יגיב ומה יעשה, או שפשוט
יגיד לשומרי ראש להעיף אותי, כמו את שאר המעריצות
הכמעט-בנות-עשרה המטרידות שלו, שמחכות לו בכניסה, צועקות,
צורחות ומריירות מאהבה אפלטונית ולא הגיונית אליו. מעניין
בכלל, איך הוא נראה באמת. לפחות השיער נשאר אותו הדבר. כמו
שהוא הבטיח. בין כל ההמון, המוסיקה מתחילה להתגבר. שיר אחרי
שיר אחרי שיר. כל ביצוע, מדהים יותר ויותר. בין לבין, צץ לו
איזה קאבר עם סולו קורע לב בסופו. קורע לב, קורע מיתרים. תמיד
האמנתי בו. רק הזמרת ליווי, מטרידה. תמיד שנאתי זמרות ליווי.
הקהל כבר מזמן על הרגליים, מביע התלהבות או סתם צורח כאילו אין
מחר, ורק אני, נודדת למקום אחר, לזכרונות של פעם. הוא לוקח את
החשמלית שלו. לחשוש מוזר, מגובה במליוני מכשירי הגברה למיניהם
העביר רעד בלתי מוסבר. הוא מתחיל לנגן. הצלילים משתלבים אחד
בשני, כל כך מוכרים, כל כך של אז. מסוגלת לשחזר מילה מילה,
שמעתי את השיר בפעם השנייה בחיי. מעלה מבט, ניסיתי למקד אותו.
הוא נופף בשיערו, מחייך לקהל. פעם, את החיוכים שלו היה צריך
לשמר בתוך קופסאות. עכשיו, כנראה שהוא מאושר באמת. ואז, כשהכל
נגמר, כולם מתפזרים ונשאר רק עשן של סוף וריח של גשם מתקרב.
אני לא אוותר. אני אוספת את עצמי בתקווה לא לאבד את האומץ
שנאסף לו בכל אותן השנים האבודות, וניגשת אליו, בעודו מסדר את
החשמלית שלו. הוא מרים את מבטו. אני מחייכת אליו, מנסה להבין,
האם הוא מבין. מתקרבת, מושיטה יד לגעת בשערו. הוא הבטיח. הוא
אפילו לא נרתע. מהתיק, הוא מוציא את האלבום שלו. על העטיפה,
בלונדינית מעט מאותגרת אנכית. וגיטרה. צפוי. עוד גימיק של חברת
התקליטים. בגאווה הוא מושיט לי אותו. החיוך שטרח להימרח לי על
הפנים, לאט-לאט מתפוגג. הוא לא זוכר, אני מבינה. הוא לא מזהה,
אני מרגישה. לאט אני הופכת להיות עוד אחת מהדמי-מתבגרות,
מזוגגת עיניים, כשדמעה אחת מצליחה להמלט ולהתמקם לה על מרכז
הלחי. לשנייה, אני רואה אותו בוהה. ואז, מפנה מבט. מוכנה
להסתובב וללכת, נגיעה קלה על הכתף עוצרת אותי. הוא אומר לי
ששכחתי משהו. מושיט לי פתקית לבנה מלבנית ששירבט עליה משהו.
בענק, הלוגו שלו. מעוטר ומקושט. כרטיס ביקור מאולתר. ואני
נותנת למבטי לטייל בחיפוש אחר פח הזבל הקרוב. אני מוחה את
הדמעה החצי יבשה מהלחי, מכניסה בחגיגיות מזוייפת את הפתקית
לארנק, בקול חלש לוחשת לו "תודה", מסתובבת והולכת. בתחנה, בדרך
הביתה, מוציאה שוב את הפתקית מהארנק. משחקת איתה. ברקע עוברת
לה המסחרית שלו. כנראה שבסוף מישהו אחר שיכנע אותו לצייר עליה
פרחי שנות שבעים. ואיתה עוזב לו הזכרון האחרון שלי. באדישות
מתפתחת אני מסובבת את הפתקית. עיניי מתמלאות דמעות מחדש בעודי
נתקלת במילים, הכתובות בכתב היד הכל כך מוכר, 4 מילים, ישות
שלמה. "הג'ינג'י ההוא, מה שמו." הוא זיהה אותי. חוזר לי החיוך
לפנים, או שזה סתם עוד גימיק של חברת התקליטים.