אני עולה במעלית קומה ועוד קומה ועוד קומה,
לא יודעת כלום מלבד שאתה מחכה לי באחרונה.
העלייה ארוכה אך הסוף מתקרב,
מקווה שבינתיים גם אתה כמוני - עליי חושב.
עוד 7 קומות, עוד 5, 2, אחרונה
ודי,
המעלית נעצרת והדלת סוף-סוף נפתחת בפניי.
ממולי אתה שפוף שעון על קיר בטון אפור,
מבטך התכול מבריק במין חיוך טהור.
שנייה עוד לא חלפה ואתה ניצב מלפניי,
שולח יד בטוחה וקרה אל עבר חום שפתיי.
מקרב את עיניך ואוחז לפתע בידי,
פיך לוחש אל תוך אוזני - "בואי כבר, בואי איתי".
מוביל אותי לצידו הימני של הקיר הגדול,
אנחנו על גג הבניין, מקווה רק שלא ניפול.
אנו עומדים על הקצה,
על קצה המעקה.
מחבק אותי מאחוריי,
ופיך שוב לוחש אליי:
"תבטיחי לי שתהיי תמיד לפניי".
הכל מתערפל וענן כהה ממלא את האוויר,
מסובבת את ראשי ושולחת אליך מבט אחרון מהיר.
מביטה שוב למטה ולא רואה את הסוף,
רק עננים אפורים ושחורים שמסתירים את כל ה"נוף".
ידיי פרושות אל הצדדים כשלך,
וגבי החשוף מרגיש בחום את קור בטנך.
עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה,
ברקע מתחילה להתנגן המוזיקה העמומה.
פוקחת את עיניי והכל כל-כך מהר,
ובינתיים אין סימן קלוש שמשהו מתבהר.
ידך עוד אוחזת מעט בידי,
אך עוד שניה קטנה ואתה כבר לא תהיה כאן לצידי.
הריח המוכר והמוזיקה גוברים,
בפניי הצחורות רק מכים בחוזקה העננים המשחירים.
עוד רגע קט ואתה נעלם לי מהאופק,
בודקת את ליבי, נישאר בו עוד קצת דופק.
מסתכלת לאחור וקולטת בחלונות הבניין,
כל האנשים שאני מכירה, בוהים הם בי כולם.
מנופפת אליהם לשלום, ואולי קצת לעזרה,
נראה כי יש לי עוד סיכוי קלוש לחזור בחזרה.
נאחזת ביד חמה המושטת לעברי מהחלון,
עיניי שוב נפקחות, כמו מתעוררות מחלום.
מסתכלת החוצה ומחכה לראותך, אולי תעבור,
אך אני יודעת שהגעת לשלב ממנו כבר אין לחזור.
שולחת יד עצובה ומלטפת אל החלון הקר,
ונזכרת שוב בשמש שהפכה כבר לעבר.
מצפה שתשוב להאיר לחמם, משתוקקת שתזרח,
אני אשכב בחום ונועם על חול חמים ורך,
בעוד אתה תתכסה לעולמי-עולמים
בקור העננים האפורים,
שעד שתיגמר המוזיקה שלך,
הם ישמשו לך כתכריכים.