ידה הקטנטנה מלטפת קלות את מעקה הבניין האימתני, החלוד.
היא מטפסת במדרגות העתיד אל עבר פרוזדור העבר האפלולי.
ידה גדלה עם הזמן ועם כל פסיעה חרישית על רצפת הפלדה.
כתונת הלילה שלה מתמלאת בכתמים בעודה נמשכת אל מעלית המחר.
היא מסתכלת קדימה ואחורה בעודה פוסעת וגדלה בין המסדרונות
החשוכים,
לא נמצאת במקומה אף לא לרגע.
היא צועדת כעת במסדרון האתמול, החשוך והקודר מכולם, פוחדת
וכואבת,
כואבת על השגיאות, עוד כתם, עוד קמט.
שיערה הזהוב החל מלבין עצמו בעודה מדלגת בקלילות דילוגים
ההופכים עצמם כבדים משניה לשניה.
היא ממשיכה בדרכה האבודה בעוד דמעה נוספת זולגת על האתמול
ההרסני.
רואה לפתע הבזק קטן מתקרת המחר ומתקדמת לעברו במהירות האור.
מקומטת ורועדת נעצרת וניצבת במלוא אונה על גג המבנה הנטוש
ומבינה,
היא כרגע העבר,
העבר של המחר.
את העתיד אפשר לבנות,
גם את העבר,
בעזרת ההווה.
         היום הוא האתמול של המחר.
         ההווה הוא העבר של העתיד.
מטפסת בכוחותיה האחרונים על המעקה הצר ויודעת
שכבר אין לה דרך או כוונה.
היום נגמר,
העבר עבר,
הזקנה נפלה.