שלהבת הקיץ מתחילה לה לדעוך,
ונשיפת החורף מקפיאה את הזמן;
ואני כאן נשאר, מבודד, מסוגר,
שבור מכאב האובדן.
החלומות, התקוות, כל העולם...
נשברו, התרסקו באותו רגע מקולל.
לעולם לא אשכח את המלאך
שלקחה איתה את חיי.
אני עוד זוכר איך פעם הרגשתי,
כשלראשונה נפגשנו, דיברנו, אהבנו.
הבטחנו, שלא ניפרד לעולם.
הבטחנו.
אך המציאות בנו לא התחשבה,
וכל מה שנשאר לי ממך היא רק האהבה,
אותו רגש מופלא שבהתחלה היה לי הכול.
וכעת, היא רק דוחפת את ראשי לים השכול.
למה היית צריכה ללכת? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.