ליאת,
את חייבת להבין -
זה יותר קל לי
ככה
לא לחשוב,
כי למחשבות
שלי
יש שרירים
וכנפיים רחבות
שנושאות אותי
את כל הדרך
לחדר הצר
והלבן הזה

נסעת לחו"ל
והשארת אותי
עם מפתח לביתך.

הבוקר נכנסתי לדירה,
נעמדתי בכניסה בג'ינס חדש
והסתכלתי על החדר
המסודר והאנוכי שלך.

דמיינתי איך אני מותיר שם
הרס עצום

לבסוף החלטתי
שעלי לקחת
את כל מה ששכחתי שם
בשנה האחרונה.

נחשי מה?
מסתבר,
שלא השארתי אצלך
שום דבר

אני חוגג עכשיו
שנה לרעיון הזה
שרציתי לצלם:

סרט תיעודי בו
אני חוזר אל ביתי הישן,
זה שעזבתי בגיל שש,
בימים בהם לא רציתי
לנשק את אבא שלי
כשחזר מהעבודה
בגלל זיפיו הדוקרים.

והרבה מעבר לכך,
הבית הזה
הותיר אותי לבד מאז
וחלומותיי נותרו שם
קפואים ושבירים,

מתרחקים.

אני חוגג שנה לכל
הסרטים שצילמתי מאז,
מלבד זה שחמקתי ממנו

הם עסקו בכל דבר
חוץ ממה שחשוב באמת

בסופר

רשימות מכולת
נועדו לאנשים
שמתו כבר,
אבל אינם יודעים זאת.

ניתן לראות אותם
דוחפים עגלות עמוסות
בשום דבר בסמטאות הסופר

אני לוקח היום הביתה
עגבנייה,
ג'ינג'ר,
בקבוק בירה,
ביסלי בצל

בבית כבר אשבור את הראש

לא כתבתי זמן רב
ורק קראתי
אחרים

לפעמים זה חוזר אליי
כשאני מגיע לדירה בלילה.
פותח את האורות
ונשאר לעמוד בכניסה
לרגע נוסף

לפעמים מספיקה אישה
רחוקה מאוד

'זהירות, זהירות'

לאחרונה
אני משתמש פחות
במכונית שלי

אני משכנע את עצמי
שזה טוב מסיבה כלשהי.
ובראש מהדהדות לי בראש המנגינות
המנחמות של ניק דרייק

בתקופת השירות הצבאי
אני זוכר יום שישי אחד
שנשארתי בבסיס
וכעסתי על המפקד שלי
שנשאר איתי

חציתי את המוצב
כשבאזניות התנגן לי
'הדוב והנחש' של אביתר.

חיילות במשקפי שמש ענקיים,
חיילים במשקפי שמש ענקיים,

דבר לא יכל לגעת בי

הערב הזמין אותי
לשתות
חבר מהלימודים
שהיה איתך לפני.

שתינו המון
ועשינו חיקויים
של מרצים מבוגרים

לפני שעזבנו את הבאר
הוא שאל אותי עלייך,
כאילו שנינו
ניצולים של אותו אסון
נדיר

עשיתי פרצופים
של אחד שלא מתרגש ממך
ואחרי שהוא דיבר עלייך קצת
אמרתי לו
"גבר, אני לא רוצה לדבר על זה".
שתקנו ולבשנו את המעילים

ולזמן קצר
כשיצאנו אל הרחוב הקפוא,
האלכוהול,
או משהו אחר בי
אפשר לי לאהוב אותו
בגלל שאת אהבת

כשחזרתי לירושלים
ראיתי נעליים של מישהו
עולות בחדר המדרגות.
רצתי הביתה אחוז טירוף

אני שוכב במיטה ככה
ורק מחשבה
על יד הנוגעת בכתפי
יכולה לשתק את העצמות
מפחד

הבוקר נפתח בתופים ופסנתר
הלכתי בביטחון מדומה
לאורכה של המסלעה החדשה
שבונים פה אצלנו.

בראשי הבהבו הצעדים הבאים
ולא חיכיתי לך הפעם