קטע שכתבתי לפני המסע לפולין שהיה באמצע אוקטובר 2004 אחרי
שישב לי שנה וחצי על הלב.

בהתחלה לא האמנו, אחר כך כבר היה מאוחר מדי. מכונת הרצח הנאצית
חיסלה אותנו בשיטתיות.
לאחר שנתיים, גם האדמה בכתה דמועות של דם ופלטה עצמות כאומרת:
"די, אני לא יכולה יותר, אין בי מקום לעוד מתים." אבל המפלצות
הנאציות לא הבינו והמשיכו להרוג.
הם, שקראו לעצמם הגזע הארי, הגזע העליון, לא הבחינו בפגם שהפך
אותם למפלצות, לא היו להם רחמים. ובלי רחמים אדם לא ראוי
להיקרא אדם כי אם מפלצת, שטן.
שטן הילך על פני האדמה והעולם שתק. העולם לא עשה שום דבר עד
שהיה כבר מאוחר מדי ומתו אנשים רבים- רבים מכדי שאדם יכול באמת
לתפוס את מספרם, בצורה זוועתית וחסרת כבוד.
ובינתיים נפער בליבנו חלל, ריק, ששום דבר לא יוכל לכסותו, אותו
ריק הוא לזכרם של ששת המיליונים, לזכרם של אלה שזוכרים את שמם
ולזכרם של אלה שאין איש שיזכור אותם.
רק עכשיו אנחנו מתקרבים בארץ במספר היהודים למספר היהודים
שנרצחו באכזריות נוראית אין קץ.
ועוד לא שכחנו, ואף פעם זה לא ישכח.
המפלצות ניסו להכחידנו אבל כל יום ויום אנחנו נוקמים בהם,
אנחנו עושים מה שהם רצו למנוע - אנחנו חיים.
אנחנו דואגים לא לשכוח את הזוועות שאבותינו עברו שם, בארץ
המוות, בגיהנום עלי אדמות, בגרמניה הנאצית.
ולבסוף כמו בכל האגדות, העולם התעורר, וכוחות הטוב הביסו את
הרוע.
וכיום על אף השרידים של אותן מפלצות החיים כיום, אנחנו חיים,
שורדים ומשגשגים.
אנחנו היהודים.