i
פיסת נייר בוערת
שפה נכחדת
שלא אחשוש
מן הבאות
שלא אחשוש
מנבואות
שלא אדע
עוד צער
שכמותה.
עורי הכחיל
הסגיל
הווריד,
נקעה נפשי
מלחפש
אחרייך
במילים
בנשיקות
בעור חיוור
מסך קטיפה
ביעור חמץ
ויין שרף.
ניחוח חרוך
בושם היותי
את חיי עוטף
מבראשית,
מאסתי עתה
גם בלהבות
וברצוני לנוח.
ii
דאבת גופי
אושר שאין לכמתו
ואין שכמותו
עלי אדמות.
חבורות מופלאות
חתכים מכושפים
ופרקי ידיך המצולקים
משייטים ברוגע
בין תלמי פצעיי.
בוחן את סימני
גבולות ממלכתי
בעיני תלמיד רעב,
אצבעותיך מרקדות
ובוראות אותי
יש מאין.
ולפתע המילים
הבוערות מאז,
וצלן המוטל מאיים
עלינו,
נופלות מתות
תחת המיטה,
חנוקות בידי
נחשי שיערך.
ומתיקות ששמה
נודע לי בעת
ביעות לילה עשיר,
מציפה את בשרי
ואור בן אלמוות
מעוור את שנאתי
ואת געגועיי
למוות.
iii
לעולם ועד
לעולם
לעולם
אל תהסי אותי.
שסי בי
את כלבי הגהינום;
רסקי אותי
לאלפי פיסות עצם
זעירות;
שברי את ליבי
במומחיות זחוחה,
שברי והקיזי
את דמי הבוער,
ציירי בו מופתים
על הקיר;
תלשי אצבעותיי
בזו אחר זו
בעודי מביטה במראה;
השחיתי, עוותי, נתצי, נפצי,
אך לעולם
לעולם
אל תהסי אותי.
אמשיך ללהג
כילדה
את המילים שבפי,
המילים שהובערו, אשמיע
גם נפשי בכפי אשים.
iv
הנה כילו הלהבות
את שאריתה.
עתה אין עוד זכר
להיותה
לכאורה,
אך את חרון אפה
אשא עמי
תישא עמך
לנצח-נצחים.
בוער בתוכי
עורך בעורי
מחלתך במחלתי,
מחילתי
עתה אני שלמה.
עורי מכחיל
מסגיל
מווריד,
חדלתי מחיפושיי
אחריה
וניחוח היותי
הכחיד את השלהבת.
בזרועותיך
הזרועות כוכבים,
בזרועותיך
החרושות תלמים,
איש לא יהסה אותי
עוד. |