היא עוזבת את הכל ובורחת רחוק מכאן. מרחק של 12 שעות טיסה.
מרחק של נצח ממה שראוי לכנות "החיים שלה".
היא עוזבת את הכל ובורחת רחוק מכאן. הכל נשאר פתוח - חשבון
הבנק, הציוד המפוזר בן חברים, הפצעים הפעורים עמוק בקרביים.
היא עוזבת את כל ובורחת רחוק מכאן. כל כך מקווה שהסיפור הזה לא
ייכתב, שבמקום אחר הכל ייעלם, הכאב, האמת, הקיום שלה.


לא לוקח לה הרבה זמן להבין שהכל בעצם נשאר אותו דבר. הריאות
ממשיכות לתפקד, הכבד ממשיך לנטרל את הרעלים, הלב ממשיך לפעום.
ממשיך לכאוב. רק בשפה אחרת.
ויותר מכל היא קיוותה שהסיפור הזה לא ייכתב, ששם היא תוכל
להיות מישהי אחרת, שונה לגמרי מכל מה שהייתה עד עכשיו. עצובה
פחות ממה שהיא יודעת להיות.


המציאות דווקא לא בקטע של לשתף פעולה. מלמדת אותה לקח, שתבין
שלא משאירים חשבון בנק פתוח, שלא מפזרים חפצים שצריכים אחר כך
להיאסף, שלא עוזבים את מי שאתה כשכל אנזים בגוף בוער כל כך.
כשכל תא בנשמה בוער כל כך.


ואיך אפשר בכלל להאשים אותה? בסך הכל רצתה לברוח מהכאב הנורא
הזה, המפלח את כל כולה בכל שנייה של ערות, בכל חלקיק זמן של
מודעות כזו או אחרת.
והרי לא שופטים אדם בעת צערו
ובכל זאת -
נראה שלכולם יש את הפתרון לחיים טובים יותר, נכונים יותר,
שורפים פחות.
כולם יודעים איך להפוך אותה ממי שהיא למישהי אחרת
אבל אף אחד, אף לא אחד,
לא באמת יודע מה זה להיות היא, יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע,
שנים שלמות.


כשהסבל הופך בלתי נסבל היא מחליטה לחזור.
מטפלת בחשבון הבנק, אוספת את החפצים, תופרת את הקרביים המדממים
כל כך.
אין לה ספק שזאת לא הדרך. שהיא עושה את אותה הטעות, את אותה
הבריחה, רק שהפעם היא בטיסה 12 שעות למקום אחר -
מוכר יותר, מציאותי יותר, מייאש יותר.
והתפרים בקרביים נפערים שוב.  


בשדה התעופה מחכים לה כל בעלי הפתרונות.
שמחים שהיא חזרה, חושבים שזאת הייתה טעות, יודעים בדיוק מה היא
צריכה לעשות בשביל לשנות את הכל.


והיא -
בסך הכל רוצה להיות אחרת, שונה, זרה.
רק לרגע אחד, לאלפית שנייה בתוך היקום האינסופי הזה.
בלי חשבונות פתוחים, בלי חפצים כובלים, בלי פצעים מדממים.
בלי פצעים.

והסיפור נכתב. למרות הכל. למרות שהיא ממש קיוותה שלא. שהפעם
יוותרו לה.
היא נכנסת למיטה ועוצמת את העיניים.
מקפלת כל שיירי הוויתה מתחת לשמיכה שלא שכחה לה כלום -
אפילו היא.


מקווה בכל הכוח שכשהיא תתעורר, גם הסיפור הזה, כמו כל השאר,
ייעלם.