[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל אפרת
/
נשמות תאומות

התעוררתי באמצע הלילה נוטפת זיעה. מחיתי את הזיעה מעל פניי עם
היד, מותחת מעט את העור. מנסה לשחרר את עצמי מכל הרגשות שהציפו
אותי. מנסה להשתחרר מההלם ומהפחד הלא מוסברים שמילאו אותי. אני
אדם מאוד ריאליסטי, ואני לא מאמינה בכל הדברים המיסטיים האלה
כולל ובמיוחד חלומות. אני מאמינה שחלומות הם פשוט תוצאה של
מחשבות של אותו יום או דאגות שיש לנו מהיום יום. אבל החלום הזה
לא שיקף שום דבר שכזה אצלי. זה פשוט בא משום מקום, והדבר שהכי
הפחיד זה עד כמה זה הרגיש אמיתי, כאילו זה כבר קרה, כאילו באמת
הייתי שם. הבטתי הצידה, המחוגים בשעון שנח על השידה שצמודה לצד
המיטה שלי הראה שהשעה היא כבר לא ממש לילה, אלא כבר 5 בבוקר.
שתיתי מים מהבקבוק שתמיד מונח ליד השעון, כי קורה שאני מתעוררת
באמצע הלילה צמאה ואף פעם אין לי כוח לקום רק בשביל זה. החזרתי
את הבקבוק למקומו, נשכבתי חזרה במיטה מנסה להירגע ולחזור לישון
לכמה שכבר בסך הכל נשאר לי.

חלמתי שאני בגטו, בגרמניה הנאצית. פחות או יותר בגילי כעת.
לבושה בלבוש של היהודים, עם הטלאי הצהוב שמוצמד לבגד. זה שעת
לילה ואני שוכבת בין כל עשרות הנשים ששכובות לצדי, גלוחות ראש
בדיוק כמוני, מנסה להירדם בין כל החולי שנמצא סביב. ואז לפתע
נפתחת הדלת, ואור חזק נכנס פנימה. וברגע שעיניי התרגלו להבזק,
ראיתי אותם. קציני אס.אס צעקו עלינו לקום בגרמנית. במציאות אני
לא יודעת מילה אחת בגרמנית אבל בחלום הבנתי כל מילה. הם ציוו
על כולנו לעמוד בשורה, והוציאו את אלו שנראו להן חולות ו/או
חלשות מדי. קצין אחד הסתכל עליי בצורה קצת מוזרה, והכניס אותי
לקבוצה של אותן נשים למרות שלא הייתי חולה, או לפחות לא נראיתי
כך. כולנו ידענו לאן מיועדת הקבוצה הזאת. הנשים האלו, אנחנו,
מיועדות לתחנה האחרונה, לתאי הגזים. הם התחילו להצעיד אותנו אל
מחוץ לביתן, רגלינו יחפות וקפואות מהקור, מהשלג הקר. צעדנו
בשורה כששני קצינים מקדימה, אחד מאחורה והקצין שהסתכל עליי
מוזר, זה שהכניס אותי אל הקבוצה הזאת, צעד מחוץ לשורה באמצע,
קרוב מאוד אליי. בעודנו ממשיכים לצעוד, לפתע הוא תפס בזרועי,
צעק משהו לקצינים האחרים ובחוזקה הוציא אותי מן הקבוצה אל אזור
מבודד וקצת חשוך, אך כשהתחלנו להתרחק מן הקבוצה הוא שיחרר קצת
מאחיזתו בזרועי, ואחז בה בקצת יותר עדינות.
שם, באותה נקודה חשוכה, הוא שלף את הנשק שלו ושיחרר ירייה, אך
כשלא הרגשתי כלום, שום כאב, הרשתי לעצמי לפקוח את עיניי שנסגרו
למראה האקדח השלוף, וראיתי שהאקדח מופנה אל הארץ. לא בי הוא
ירה. הבטתי בו, לא הבנתי מה קורה פה. אז הוא הסתכל לי בעיניים,
ואמר לי: "לכי, עכשיו! רוצי!".
לא חיכיתי להסברים, עשיתי את אשר אמר. אך קצין אחר שלא ראינו,
הבחין בי פורצת בריצה, ואז הבחין בקצין שעזר לי לברוח, מביט
בי. הוא תפס אותי, וגרר אותי אליו. הם החלו להתווכח ולפתע אותו
אחד שתפס אותי שלף את אקדחו וירה בליבו של הקצין שעזר לי. מהר
מאוד הוא נפל ארצה ללא רוח חיים. הצלחתי להתחמק מאחיזתו של
אותו קצין וניסיתי לברוח על נפשי, כשדמעות בעיניי. מיד לאחר
מכן חשתי כאב עז בעורפי וצנחתי גם אני על האדמה הקרה. ברגע
שגופי נגע בארץ התעוררתי. אני לא יודעת אבל זכרתי את פניו של
אותו קצין שעזר לי לפרטי פרטים.

התייאשתי מן הניסיון לחזור לישון. קמתי, שתיתי כוס קפה,
התקלחתי ויצאתי לעבודה מוקדם בהרבה מהרגיל.
היום בעבודה עזר לי במקצת לשכוח מן החלום אבל פניו, דמותו של
הקצין נחקקו בזיכרוני. ניסיתי לשקוע בעבודה, ורוב היום באמת
הצלחתי, אבל לקראת הצוהריים עייפות כבדה נפלה עליי. בשעה 12,
ירדתי לבית הקפה שנמצא מתחת לבניין המשרדים שבו אני עובדת.
חיכיתי לתורי, להזמנת כוס קפה, לנסות לעורר את עצמי, ולהשיב לי
מעט כוח.
הפעמון שמעל לדלת הכניסה צלצל, הוא כבר צלצל הרבה פעמים מאז
שנכנסתי ולא פעם אחת סובבתי את ראשי לראות מי נכנס, אבל בפעם
הזאת, אני לא יודעת למה, אבל משהו משך אותי לסובב את הראש.
הפנים של הגבר שנכנס נראו לי כל כך מוכרות ולא הצלחתי למקם
מאיפה אני מכירה אותו. ואז זה הכה בי, כמובן! כמעט התמוטטתי
באותו רגע, והעיניים שלי כמעט והתפוצצו בחוריהן. זה אותו קצין
שחלמתי עליו. לא זה לא יכול להיות, זה אבסורד. חשבתי לעצמי,
הכרחתי את עצמי לחזור למציאות ולשפיות. ניערתי את ראשי בשביל
לצאת מזה והתקדמתי בתורי. ניסיתי למקד את עצמי, והבטתי בתפריט
של סוגי הקפה שנמצא על הקיר מאחורי הקופה, מנסה לשכוח מזה
כשאני מנסה לבחור איזה קפה אני רוצה.
"סליחה מיס". שמעתי קול אומר ואז אחרי רגע שוב שמעתי את זה
כשמגע של יד נח על כתפי. סובבתי את ראשי, ואותם פנים הביטו
בעיניי, קרובים אליי.
הרגשתי סחרחורת קלה, ונשענתי עם ידי על הדלפק למנוע ממני לאבד
שיווי משקל.
"כן." ניסיתי לא להביט ישירות אליו, או לפחות לתוך עיניו, לא
יודעת למה. זה פשוט הפחיד אותי.
היה לו מבטא בריטי, וחלק מהמילים נאמרו באנגלית ואז ישירות
חזרו לעברית מגומגמת: "סליחה על החוצפה, אבל את מאוד מוכרת לי.
יש אפשרות שאני מכיר אותך ממקום כלשהו?"
הסתכלתי עליו, צמרמורת חלפה בגופי אבל הכרחתי את עצמי להתעלם
מהכל ולחזור למציאות: "משפט נחמד, אבל לא נדוש במקצת? אבל אני
חייבת להוסיף ולהודות שהמבטא הבריטי מוסיף לו קצת ייחודיות."
"אני מתכוון לזה, אני יודע שזה מוזר, אבל יש לי הרגשה משונה
כאילו אני מכיר אותך. זה כנראה מהעבר הממש רחוק אם אני לא
מצליח להיזכר מאיפה אני מכיר אותך."
סוף כל סוף הגיע תורי להזמנת הקפה.
"תני לי להזמין אותך לכוס קפה ונדבר רגע." הוא הוסיף,
כשהתקדמתי לקופה.
בדיוק באותו רגע קיבלתי את כוס הקפה, ושילמתי לקופאי. יצאתי מן
התור בשביל לא לעכב אנשים אחרים, לקחתי לגימה מן הקפה להחדיר
נוזלים כלשהם לגוף, ונענעתי את קפה מולו: "כפי שאתה רואה קפה
כבר יש לי ואני ממש צריכה לחזור לעבודה." התחלתי לצעוד לעבר
היציאה.
חכי! קחי לפחות את מספר הטלפון של המלון שאני שוהה בו ליתר
ביטחון, למקרה שתשני את דעתך." הוא שלף מפית מהסטנד שהיה על
אחד השולחנות, ורשם במהירות שני מספרים, אחד ארוך וקצר יותר.
"זה המספר של המלון, וזה מספר החדר שלי, לכל מקרה שלא יהיה."
לקחתי את המפית בכדי שיפסיק לנדנד לי, ובשביל שיניח לי סוף כל
סוף ללכת. תכננתי לזרוק אותה ברגע שאני אצא מהחנות אבל מסיבה
כלשהי שלא הצלחתי שלא הצלחתי להעלות בדעתי, לא עשיתי זאת.

הקפה נתן לי דחיפה קלה להמשיך בעבודתי לשארית היום, אבל עדיין
הייתי עייפה ואחרי כמה שעות כבר בקושי הצלחתי להחזיק את
העיניים פקוחות אז החלטתי לסיים את היום. משום שהגעתי היום
מוקדם הרשיתי לעצמי גם לעזוב יותר מוקדם מהרגיל.
הגעתי הביתה, לא היה לי כוח לכלום, הייתי תשושה כאילו עבדתי כל
היום בעבודות בניין. פשטתי מעליי את הבגדים ונפלתי לתוך המיטה.
שכבתי במיטה, חושבת לעצמי איזה יום מוזר  זה היה, קודם החלום
הזה, ואחר כך הפגישה עם אותו אדם שחלמתי עליו ושכנעתי את עצמי
שזה סתם צירוף מקרים ביזארי לחלוטין. חיכיתי שהיום הזה יעבור
כבר, שאני אוכל לחזור לחיים שלי, כאילו החלום הזה עצר לי את
החיים לתקופה של 24 שעות ולא אהבתי את זה גם אם זה היה עוצר לי
את החיים לחצי שעה. תוך כדי המחשבות האלו שקעתי בשינה עמוקה.

הסתכלתי על השעון, עברו שלוש שעות מאז שנרדמתי, ושוב ישבתי
בתוך המיטה נוטפת זיעה והמומה. כבר לא ידעתי איך ועל מה לחשוב,
זה לא יכול להיות! מה לעזאזל קורה כאן?! מה קורה לי?! שוב פעם
חלמתי עליו, שוב פעם החלום נראה כל כך אמיתי כאילו נלקח
מהמציאות, כאילו צפיתי בסרט משפחתי.
הפעם זה היה כמו סרט מערבון אמריקאי. הייתי במסבאה, והגשתי
משקאות לאחד השולחנות. ואז הוא נכנס והתיישב ליד הבר כשהוא
מזמין ממני שתייה. גם הפעם, כמו בחלום הקודם, הייתה הרגשה
כאילו אנחנו מכירים אחד את השנייה, למרות שזו הפעם הראשונה
שאנחנו נפגשים. הגשתי לו את ההזמנה שלו והמשכתי לשרת שולחנות
נוספים. אחד הגברים של אחד השולחנות ששירתי החל להציק לי,
כשהוא טופח לישבני, וזורק לעברי הערות נבזיות. הוא תפס בידי,
ניסה למשוך אותי אליו ולנשק אותי בעוד שאני מנסה להתנגד.
אותו קאובוי, אותו קצין אס.אס, אותו בריטי, קם והחל להגן עליי
בעוד שהוא נכנס לתגרה עם אותו גבר שהציק לי. הפעם התעוררתי לאו
דווקא בגלל שקרה משהו, משום שתוך כדי החלום התחוורה לי המציאות
שאני שוב חולמת עליו. אותו אדם שמעולם לא ראיתי, עד לפני כמה
שעות, אותו אדם שעוד לפני שפגשתי אותו חלמתי עליו. אותו אדם
שאני לא מפסיקה לחלום עליו, עליי ועליו בצורות משונות.
התחלתי לחשוב האם באמת מעולם לא פגשתי אותו. האם החלומות האלו
באמת חלומות או מציאות מן העבר. ראשי הלם בחוזקה, קמתי ולקחתי
אספירין לנסות ולהרגיע את הכאב. ניסיתי לעשות סדר בראש, לנסות
להחדיר שמץ של הגיון לתוך כל זה. זה היה כבר יותר מידי. חשבתי
וחשבתי ולבסוף הוצאתי מהתיק שלי את המפית  שהוא נתן לי. חשבתי
עוד קצת, מתבוננת במספר ובסופו של דבר חייגתי.
הוא ענה לי. הוא נשמע קצת מנומנם, השעה הייתה רק 8 בערב אבל
הוא בוודאי רגיל לשעות אחרות. כל זה הספקתי לחשוב לפני שהתחלתי
לדבר: "היי. זו ענת, מבית הקפה היום בצהריים. אני מצטערת
שהערתי אותך, למעשה אם לומר את האמת אין לי מושג מדוע
התקשרתי."
"לי יש, אני יודע מדוע התקשרת. משום שחלמת עוד חלום, ואת חייבת
לברר אם זה באמת רק חלום או מעבר לזה."
הייתי המומה: "מה? על מה אתה מדבר"?
"את יודעת מה, בואי ניפגש לכוס קפה ונדבר. אולי נצליח להבין
יותר טוב מה קורה פה, ביחד."
אלמלא החלומות, הייתי חושבת שהוא מנסה להתחיל איתי בצורה מאוד
מוזרה, אבל אני בכלל לא הזכרתי את החלומות שהיו לי בפניו, והוא
דיבר עליהם. הייתי חייבת לבדוק את זה, האם גם הוא חלם עלינו
כמוני? מה לכל הרוחות קורה פה?!
"באיזה מלון אתה שוהה?" שאלתי אחרי שהחלטתי שאני חייבת לברר מה
הולך כאן.
"דן. כאן בתל אביב."
אוקיי, אני אגיע בעוד כשעה, ניפגש בטרקלין של המלון." לאחר
שניתקתי התחלתי להסתדר במהירות. אני לא יודעת למה מיהרתי, אבל
הייתי פשוט חסרת סבלנות. שום דבר מזה לא היה הגיוני.
הגעתי תוך פחות משעה למלון. נכנסתי דרך הדלת המסתובבת, ומהר
מאוד, כמעט מיד קלטתי אותו. הוא ישב ליד שולחן פינתי בטרקלין
שהיה אפשר לראות אותו מהכניסה. הוא הרים את ראשו כאילו הרגיש
שאני מסתכלת עליו, כאילו הרגיש שאני שם. התקדמתי לעברו, והוא
קם לכבודי. הוא הציע לי את הכיסא שמולו, כהתנהגות יאותה
לג'נטלמן. הבטתי בו, והלב שלי החסיר פעימה לא מובנת. כאילו אני
מאוהבת באדם הזה.
כלומר, הכרתי את ההרגשה הזאת, כבר הייתי מאוהבת בעבר בגבר או
שניים, אבל את האדם הזה פגשתי רק היום, לפני כמה שעות, אני לא
מכירה אותו בכלל. איך יכול להיות שאני מאוהבת בו? החזרתי את
עצמי לעשתונותיי והתיישבתי בעוד שהוא מסמן למלצרית. אף אחד
מאתנו לא ידע מהיכן להתחיל. כל העניין הזה היה כל כך מוזר. הוא
הסתכל עליי כבוחן אותי, קצת כמו היום בבית הקפה.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"כן. פשוט ש... את יפהפייה."
חייכתי אליו: "תודה. גם אתה נאה מאוד." לא יכולתי שלא להבחין
בתווי הפנים המסוקסים שלו. "אבל בוא ניגש  לעניין. מה לעזאזל
קורה פה, כלומר..." המשכתי בעוד שהוא קוטע אותי בהינף יד ועומד
להתחיל לדבר בעצמו, אבל בדיוק המלצרית שלנו הגיעה לשולחן שלנו.
שנינו הזמנו קפה, ואחרי שהיא הלכה לטפל בהזמנה שלנו הוא לקח
עוד רגע והביט בי כמחפש את המילים הנכונות: "את מאמינה בנשמות
תאומות?"
הוא סוף כל סוף התחיל. הבטתי בו, עוד המומה מעט מן השאלה
והנדתי בראשי: "לא. אני לא."
"ובכן, אני כן. תמיד האמנתי. ומה שקרה בימים האחרונים, פשוט
אמת לי את זה."
"אני לא מבינה על מה אתה מדבר. מה זאת אומרת בימים האחרונים.
אצלי הכל התחיל רק הלילה."
הוא חייך אליי חיוך רך: אני לא יודע איך להסביר את זה, אני
בעצמי בקושי מצליח להבין את זה. הלילה נחתתי בישראל." הסתכלתי
עליו כלא מבינה מה הקשר.
"אצלי החלומות התחילו כשקניתי את הכרטיס לישראל." המילים הללו
יצאו מפיו והגבות שלי התרוממו, אבל עדיין היה לי מבט של אחת
שלא מבינה כלום: "אילו חלומות?"
"חלמתי עלייך ועליי בתקופות שונות. למשל בתקופה הפרי-היסטורית.
חלמתי שאני משוטט בשקט, מחפש מה לצוד. ובעודי עושה זאת הבחנתי
בך, מלקטת גרגרי בר, ואז ראיתי ממותה דוהרת לעברך במהירות מבלי
שאת מבחינה בה..."
"תן לי לנחש, ואתה הצלת אותי." קטעתי אותו בעוד שהמשכתי את
החלום שלו. הוא חייך אליי והנהן בראשו, מאמת את דבריי.
המלצרית הגישה לנו את הקפה, ולאחר שהיא התרחקה מן השולחן
המשכתי: "כן, תמיד אתה מציל אותי." סיפרתי לו על החלומות שאני
חלמתי: "את החלום הראשון חלמתי בלילה הקודם, ואת השני חלמתי
לפני כמה שעות, אחרי שחזרתי מהעבודה. בגלל זה התקשרתי אליך, זה
היה מוזר, וכאשר אתה הזכרת את החלומות מבלי שאמרתי אפילו מילה
אחת עליהם הבנתי שאני חייבת להיפגש איתך לברר מה קורה פה."
סיימתי.
הוא חייך אליי חיוך רחב: "את החלום על הממותה חלמתי כפי שאמרתי
לך, בלילה שקניתי את כרטיס הטיסה לישראל. וגם אני חלמתי את
החלום של המערבון, בלילה לפני הטיסה. אבל זה לא נכון שזה אני
שתמיד מציל אותך." הוא החל לדבר כאילו אנחנו מדברים על עבר
משותף של שנינו, ומעלים זיכרונות. דבר שלי היה קשה לקלוט, או
לקבל. אבל נתתי לו להמשיך.
"הלילה בטיסה, כשנרדמתי, חלמתי שאנחנו בתקופת ימי-הביניים, אני
לא יודע איך זה קרה בדיוק, אבל חלמתי שאת הצלת אותי מטביעה,
כלומר ממש מנהר סוחף! אבל מה שסיפרת לי על החלום ההוא, אני לא
יכול להאמין שהייתי נאצי."
"למה אתה מדבר על זה כאילו זה העבר שלך? אלו רק חלומות!"
הוא הביט בי והניח את ספל הקפה שלו: "את עדיין מאמינה שאלו רק
חלומות? בסדר, נגיד אם זה היה רק חלום אחד, אלמלא מעולם לא
היינו נפגשים, ניחא. אנחנו אפילו חלמנו את אותו חלום, אז איך
את עדיין יכולה לטעון כך?"
"כן, אבל חלמנו רק חלום אחד זהה וזהו. כל השאר היו חלומות
שונים, שהאחר לא חלם."
"אני לא יודע כיצד להסביר את זה, אני גם לא חושב שלכל דבר חייב
להיות הסבר מדעי, אבל את לא יכולה להתעלם מן העובדות."
עובדות למה?" ידעתי למה הוא מתכוון, אבל עדיין היה לי קשה
להאמין בזה, הייתי צריכה לשמוע אותו אומר את זה.
"את העובדה שחיינו חיים אחרים, קודמים. שחיינו יחד, שכל גלגול
שלנו נפגשנו אחד עם השנייה, בדרך זו או אחרת, שאהבנו ותמיד
דאגנו אחת לשני. ברגע שהתעוררתי מן החלום הראשון, שנראה לי
באמת רק חלום מוזר היו לי רגשות לא מובנים אל הדמות השנייה
בחלום, אלייך."
שמע! לעזאזל, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך. אני מודה שזה
מוזר, ובלתי אפשרי להסביר את זה, אבל אני עדיין חושבת שזה בסך
הכל צירוף מקרים מוזר."
"דבר ראשון קוראים לי ג'יימס. ודבר שני איך צירוף מקרים מוזר?
כאשר החלומות מתחילים איך שאנחנו עומדים להיפגש. ובדיוק באותו
יום שאני מגיע לארץ ושאת חולמת את החלום הראשון אנחנו נפגשים,
(במקרה)."
"ג'יימס, אני חייבת להודות שאתה רומנטיקן ושזה ממש חמוד. אבל
אני ממש לא, ואני לא רואה את זה כך. זה פשוט לא הגיוני.
"מי אמר שזה חייב להיות הגיוני?!"
"אז רגע מה אתה אומר, מציע? שבגלל החלומות האלו אנחנו נהפוך
עכשיו למשהו, לזוג אולי?"
"למה לא? למה שלא ננסה, שנתחיל? מה דעתך על דייט? כלומר למה
שנתעלם ממשהו שמישהו או משהו מנסה לומר לנו?"
תראה, אתה מאוד מחמיא לי, אבל לא נראה לי. אני מצטערת זה פשוט
יותר מדי משוגע בשבילי. מילא הייתי מוצאת חן בעיניך אבל אתה
מתחיל איתי רק בגלל כמה חלומות וחוץ מזה גם אם זה קרה, כל
'הגלגולים' האלה שלך אז תמיד הסתבכנו במשהו, ופעם אחת אני
אפילו ראיתי איך יורים בנו למוות, אז בוא נראה בזה כסימן
להפסיק עם זה ולא להתחיל או להמשיך עם זה."
נאמתי לו, אבל התגובה היחידה הייתה חיוך מסופק כאשר אמרתי את
המילים: "גם אם כל זה קרה."
"יש לי רק שאלה אחת אלייך." הוא אמר לאחר כמה רגעים. הנדתי
בראשי בשביל שישאל.
"ובלי כל 'זה לא הגיוני' בולשיט, האם יש לך אילו שהם רגשות
אליי, אפילו בלתי מוסברים או בלתי הגיוניים?" הבטתי בו ולא
עניתי על השאלה.
אחרי מספר שניות קמתי ממקומי: "אני מצטערת, אבל אני חייבת
ללכת."
הוא ליווה אותי לפתח המלון מבלי להוסיף דבר. הסתובבתי בשביל
להיפרד, ונתקלתי בעיניו. שוב קרה משהו שלא יכולתי להסביר, משום
שמעולם לא פעלתי על פי דחף לא מוסבר, במיוחד ביודעי שהדבר לא
הגיוני ויכול אף להיות מסוכן, אבל נפלתי לזרועותיו, ונסחפנו
בנשיקה. לא שאל או אמר כלום בשביל לא להרוס את הכל, והתקדמנו
לעבר המעלית, לכיוון החדר שלו בעודנו מתנשקים.

החלטתי להפסיק להיאבק, ולקבל את הבלתי מוסבר והלא הגיוני. זה
היה הלילה הראשון שלנו ביחד ומאז אנחנו ביחד.

אבל בעצם זה לא היה באמת הלילה הראשון שלנו ביחד, הלא כן?
מעולם לא נפרדנו, וכפי שזה נראה לעולם לא באמת ניפרד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם לא היו
ממציאים את
הגלגל? מה אז
איינשטיין היה
עושה ?


שלום חנוך ושלום
חבר, שלום עכשיו
ויאללה ביי


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/07 17:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל אפרת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה