[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל אפרת
/
ניצחתי

ניצחתי!
את הפחד ואת התאווה,
את האהבה השקרית והלא מציאותית,
את הסיכון שבאיבוד הכבוד והערכה עצמית.
אבל החזרתי לעצמי הכל בשיקול דעת,
החזרתי את הכל באומץ ובזהירות,
ואני גאה לומר ולהודיע
שאני שוב עצמי,
ואני
ניצחתי.


שבועות היא חיכתה לו שיתקשר, שיכתוב, שיעשה משהו... שבועות!
אפשר אפילו להגדיר זאת בחודשים! עבר מספיק זמן בשביל מישהי
שתספיק להכיר מישהו, להתחיל לפתח רגשות ואפילו להתגבר על
הרגשות האלו כלפיו. וזה אכן כמעט קרה. היא התחילה קשר עם מישהו
חדש, נפלא כמוהו, אבל גם אחד שנשאר יותר זמן ממנו.
אבל מה פתאום הוא התקשר? מה הוא רוצה עכשיו?? שוב לזיין לי את
המוח, לבלבל לי את הלב, או אולי הוא פשוט התגעגע לכוס שלי?
אומנם הוא טעם אותו רק פעם אחת, טוב לא רק פעם אחת אבל לילה
אחד בלבד. אז מה הוא רוצה עכשיו?

הם הכירו לפני יותר מחצי שנה באינטרנט, דיברו כל הלילה, לא רצו
ללכת לישון, נהנו ממה שיש לשני לומר ולספר, אך בסופו של דבר,
זריחת השמש חייבה אותם להפסיק, אבל מאז אותו לילה, בין אם קבעו
או לא, הם מיהרו לעבור את היום ולהגיע אל המחשב, אחד אל
השנייה.
זה היה מוזר. אדם שלא הכירה ולא הכיר אותה והם הרגישו כאילו הם
מכירים זה את זו מאז ומעולם. כך זה המשיך בערך כשבוע, ולאחר
כשבוע הם החלו לדבר בטלפון. הם דיברו על הכל מהילדות שלהם
וסרטים מצוירים, ועד האכזבות והפחדים שלהם. ההרגשה הייתה הכי
טבעית לעשות כן.  הם דיברו כל יום לפחות פעם אחת, לפעמים יותר
רק בשביל לשמוע זה את קולה של זו וההפך, זה היה כמו סם ממריץ
שעוזר להמשיך את היום. הם כבר השתוקקו לפגוש אחד את השנייה, אך
זה נדחה כל פעם בשל סיבה אחרת, לרוב בשל העבודה של אחד מהם. הם
גם לא ידעו איך השני נראה, ולמען האמת זה לא ממש עניין אותם,
הם ידעו שהם ימשכו אחד אל השנייה  - בזה לא היה להם שום ספק.
הגיע היום של הפגישה, הם קבעו שיאסוף אותה, וכך היה. זו הייתה
פגישה שאף אחד מהם לעולם לא ישכח. אומנם זה היה דייט ראשון, אך
מאחר שהם כבר הכירו אחד את השנייה כל כך טוב זה היה כמו להתחיל
מהדייט ה-5 או ה-6 לפחות. הם התיישבו במסעדה על הטיילת שקרובה
לים. המוזיקה, האורות, האווירה, ובמיוחד החברה הייתה מושלמת.
בהתחלה הפגישה הייתה קצת רעועה בגלל הלחץ וההתרגשות, אבל לאט
שניהם התרככו והשיחה החלה לזרום וזה הפסיק להיות מאין ראיון
עבודה והפך לדו-שיח. לפעמים היו את השתיקות המביכות, אבל ההבזק
בעיניים, העיניים הנוצצות, החיוך שלא הפסיק לרדת מהשפתיים. הם
שילמו את החשבון (הוא שילם את החשבון). והם החלו לטייל, ידו
השתלבה בידה בשיא הטבעיות, ואז היא הציעה שירדו לים, האוויר
היה מדהים.
הוא נענה להצעה, אבל ביקש ממנה להמתין מספר דקות, היא הסכימה,
הוא נעלם ואכן חזר לאחר כמה דקות ספורות שבידו בקבוק יין עם
שתי כוסות. היא חייכה אליו ובמהרה שניהם ישבו ממש בקו המים,
כשהגאות המתקרבת כמעט ונוגעת בכפות רגליהם, והם המשיכו לדבר
בעודם לוגמים מהיין. מדברים ומקשיבים, בולעים ומשננים כל מילה
שהשני אומר.
באיזשהו שלב היא הציעה להיכנס למים. הוא קצת היסס, אבל לפני
שהספיק לענות היא חלצה את נעליה, והייתה כבר עמוק במים. המים
היו נהדרים, חמימים במקצת. הכוכבים למעלה זהרו והיו מדהימים
ביופיים, יחד עם הירח המלא שהשתקף במים, והטיל אור עליה במים.
הוא חלץ נעליים גם הוא, ומיהר אליה. בתוך המים הם המשיכו לדבר,
אבל מבלי להרגיש גופיהם התקרבו, והם מצאו את עצמם מתנשקים. לא
היה משהו מושלם יותר מזה. הם התנתקו זה מזו, הסתכלו עמוק זה
לזו בתוך העיניים וחייכו, ושפתותיהם נפגשו שוב.
הם החלו להתנשק במהירות, כפי שהכירו זה את זו כל כך טוב הם גם
השתוקקו להכיר אחת את השנייה כל כך טוב גם מבחינה גופנית. היא
החלה להוריד לו את החולצה. הזרם קירב אותם אל החוף והם נשכבו
על קו המים, כאשר הגאות שוטפת אותם מדי פעם. לאחר שגמרו, הם
התנקו במים, הוא הציע לה לחזור אליו והיא הסכימה. שם הם המשיכו
לחקור זה את גופה של זו וההיפך. הם הספיקו לגמור עוד פעמיים
לפני שהשמש התחילה לעלות והם נרדמו חבוקים.





הם התעוררו לאחר כמה שעות בודדות, והוא החזיר אותה לביתה. הוא
נשק לה בעדינות על שפתיה ובזה זה הסתיים. הוא לא אמר כלום, ולא
משך אותה לנשיקה עמוקה יותר, היא הרגישה את הויברציות הלא
טובות אך לא ידעה למקם אותן בשביל שיאמרו לה מה בדיוק קורה
כאן. היא חייכה אליו ויצאה מן הרכב. היא ציפתה שהוא יתקשר אך
עבר יום שלם והטלפון לא צלצל. היא חשבה, טוב אולי הוא עסוק,
אולי הוא פשוט חושב קצת יותר מדי, אך גם ביום שאחריו הוא לא
צלצל וכך היה בימים שעברו אחריהם.  גם למחשב הוא לא עלה והיא
לא הצליחה למצוא אותו בשום מקום. היא סירבה להתקשר, היא חשבה
לעצמה שאם הוא לא התקשר יש סיבה לכך והיא לא צריכה להראות
טיפשה, או פאתטית כאילו הוא הגבר האחרון עלי-אדמות שהיא צריכה
לרדוף אחריו. היא סירבה גם לחשוב שהוא רק זיין וזרק אותה. היא
ידעה שהוא לא אדם כזה, וגם אם זה היה כך הוא לא היה משקיע כל
כך הרבה זמן ואנרגיה להגיע לזה, וגם לא היה לוקח להם כל כך
הרבה זמן להיפגש אם אכן זה היה כך. וגם אם זה היה נכון הוא היה
מתחשב רק בו ובתענוגות שלו באותו לילה, אבל הוא השקיע בה, ובה
בלבד. הוא ליטף, נישק, דאג לה ולאושרה, היא הרגישה זאת
בנשיקותיו ובעדינותו. לכן יחד עם זאת היא לא הבינה מה קרה וזה
היה חשוב לה. אך הוא לא חזר להסביר ונעלם מן האופק.
שבועות היא שקעה בתוך זה, אחרי הכל היו פה רגשות מעורבים, היא
ניסתה לדבוק בדבר היחיד שהיה לה, לנסות לקרוא את מחשבותיו על
פי מה שהבינה שהוא ועל פי מה שהספיקה להכיר אותו במידה והוא
היה אמיתי וכנה. ובתוך תוכה היא ידעה שהוא היה אכן כזה. שבועות
היא שקעה בתוך זה, מנסה להבין מה עבר לו בראש ומה קרה. אפילו
לא לשמוע את קולו היווה בשבילה בעיה. היא התרגלה למשהו טוב כל
כך מהר, וזה נהפך למאין סם בשבילה. השבועות הפכו לחודשים והיא
לא שמעה ממנו מילה, והיא השלימה עם המצב, התחילה לשכוח אותו.
היא לא האשימה, אפילו לא כעסה. חברות שלה לא הבינו איך היא
יכולה שלא לכעוס עליו, אך העובדה הייתה כזאת!  היא לא כעסה
עליו, איך אפשר לכעוס על משהו שלא מבינים?! במיוחד כשמרגישים
בתוך הלב שיש סיבה יחסית טובה שלא קשורה אליה להתרחשויות.

היא החלה לצאת עם מישהו חדש, "אביב" שמו, הרגשות כלפי ההוא לא
נעלמו, אך דעכו והיא אפילו החלה לשכוח אותו ואת רגשותיה אליו,
אבל היא חיבבה את אביב, הוא היה טוב אליה והוא, בניגוד אליו,
נשאר!  שבועיים לאחר שהקשר בינה לבין אביב נעשה רשמי כזוג,
צלצל הטלפון. רוח הרפאים חזרה, היא בהתחלה לא האמינה כששמעה את
קולו, אך היא זיהתה אותו מיד, הוא לא דיבר בקול רם, אפילו כמעט
לחש וקולו רעד במקצת. הוא רצה להיפגש איתה. היא לא הבינה בשביל
מה יש להם להיפגש, מה כבר יש לו להגיד אחרי כל הזמן הזה שנעלם,
היא גם לא הבינה איך יש לו את החוצפה והאומץ לבקש זאת. אך היא
לא יכלה לעמוד בפיתוי, היא רצתה לשמוע מה יש לו לומר, אך יותר
מזה היא השתוקקה לראות אותו לפחות עוד פעם אחת. היא הזמינה
אותו אליה, היא הרגישה הכי בטוחה בביתה שלה, במגרש הביתי שלה.
היא לא התייפתה לכבודו, היא סידרה את עצמה מעט ואת הבלגן הרגיל
שיש בדירה, ולבשה ג'ינס וגופייה פשוטים, היא לא חיפשה להרשימו,
היא לא הרגישה שום צורך, אחרי הכל שום דבר לא יקרה הערב חוץ
מזה שהוא יסביר לה מה קרה. הוא הגיע בהפרש של עשרים דקות מאז
שניתקו את הטלפון. היא הופתעה מהמהירות שהגיע.

היא פתחה לו את הדלת, ועיניהם נפגשו, ברגע שראתה אותו היא
הרגישה איך כל הרגשות הרדומים מתעוררים לה בבטן, אך היא לא
הראתה זאת. פניו היו רציניים כל כך והיה נדמה לה שהוא רעד
במקצת והיא הציעה לו להיכנס.
הם התיישבו על הספה, היא הציעה לו משהו לשתות והוא הסכים לקפה
אך ביקש לפני כן כוס מים ושתה את כולה בשלוק אחד. היא התיישבה
על הספה בצידה השני, מולו, רגליה על הספה קרובות אל גופה,
מכונסת בתוך עצמה, וכפות ידיה מכסות את כוס הקפה, הוא ישב
מולה, רגל אחת על הרצפה, רגל שנייה מונחת על הספה עד הברך,
וחלקה השני מונף באוויר, הוא נשען לאחור כשידו השמאלית מושענת
על גב הספה, מחזיקה את ספל הקפה, וידו השנייה מושענת על מרפקה
לאחור, על משענת הספה. הם הסתכלו זה בעיניה של זו, ושתקו. כל
אחד חיכה שהשני יתחיל, אבל פחד לומר את המילה הראשונה. "למה?"
היא שאלה "מה קרה? ולמה פתאום עכשיו?" היא החלה לירות לעברו
שאלות, והוא הרגיש שהיא יורה בנשק אל ליבו. הוא הסתכל לה עמוק
בעיניים, שיחק באצבעו בשפת הספל ואמר: "פחדתי! הפעם היחידה
שהרגשתי כך כלפי מישהי היא פגעה בי. וגם נבהלתי כי מעולם לא
פיתחתי רגשות כאלה כלפי מישהי כל כך מהר."
"אז פשוט ברחת? בלי שום הסבר?" היא שאלה והוא הנהן בראשו ולא
אמר מילה למשך כמה שניות ורק בהה בספל הקפה שלו "לא ידעתי איך
להגיב אחרת".
"אז מה אתה רוצה עכשיו?" היא שאלה. "אותך!" הוא הרים את ראשו,
ויישר זוג עיניים ישירות אל תוך עיניה.
היא הרגישה כאילו הוא מנסה לכשף אותה, כשנתן לה את מבטו
והמילים שיצאו ממנו, גרמו לה מצד אחד לרצות לזנק עליו ולקרוע
מעליו את הבגדים, אך היא נאבקה בכל כוחה בקול ההגיון, שניסה
לשמור עליה שלווה, היא שאבה את כל כוחותיה וענתה באדישות: "מה
קרה? אתה כבר לא פוחד?"
"אני מת מפחד, אבל אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך:" הוא אמר
זאת, בעודו מתקרב אליה. היא רצתה לעצור אותו, אך במידה מסוימת
רצתה גם להתקרב אליו. היא האמינה לו משום שזו אחת משתי הסיבות
היחידות המוצלחות שעלו במוחה בניסיון להסביר את התנהגותו. מוחה
אמר לה לעצור אותו, לא לתת לו להתקרב עוד יותר, אך ליבה שלט
כרגע במוחה ולא נתן לה לעצור אותו, הוא התקרב אל שפתותיה ומשך
אותה לנשיקה עמוקה, לרגע אחד מוחה הצליח להשתלט עליה, ולגרום
לה לנתק אותו משפתיה. "איך אני יודעת שלא תברח פעם שנייה?"
"אני לא יכול להבטיח. אני פה כי החלטתי שאני מנסה להתגבר על
הפחד הטיפשי הזה. אני לא מפסיק לחשוב עלייך, לחלום עלייך
בלילות, אני רוצה אותך." ליבה החל להתמוסס שוב, אך היא נעמדה
גם בשביל להזרים דם למוח ופנתה אליו: "אתה לא חושב שאתה חוצפן?
פעם אחת הפרעת לחיי, ונתתי לך להפריע כי רציתי שתהייה חלק
מחיי, וחלק ממני, כל כולי עדיין רוצה זאת. אבל אני לא מוכנה
שתשבור לי את הלב בפעם השנייה. במיוחד אחרי שהצלחתי לאחות אותו
בחזרה."
הוא נעמד מולה: "גם אני רוצה אותך בחיי, אני אוהב אותך, ואני
כאן בשביל להגיד לך שאני מוכן לקפוץ מהצוק הזה, להיכנס למעלית
הזאת, כי אני אוהב אותך ואני רוצה אותך ואני לא מוכן לוותר
עלייך בכזאת קלות." היא התבוננה בעיניו, וקראה את האמת שיוצאת
מפיו ומשתקפת בהן. היא התקרבה אליו, והעבירה את אצבעותיה על
שפתותיו. "אבל עכשיו אני מפחדת כמוך אם לא יותר, כי כבר הוכחת
שאתה מסוגל לקחת את הרגליים שלך וללכת בלי שום הסברים. הוכחת
שאתה מסוגל לפגוע בי." הוא לא ענה לה, במקום זאת הוא תפס
בעדינות בפניה ובעורפה, ונישק אותה, היא שקעה אל תוך זרועותיו
ונשיקתו. ליבה כבר השתלט על כל כולה, אולי הוא באמת כישף אותה,
בפעם השנייה, הם מצאו את עצמם מפשיטים זה את זו. הם שקעו למטה,
אל השטיח ברצפה, הם לא הצליחו להגיע אל הספה שלא לדבר לנסות
להגיע אל חדר השינה. הם השתוקקו זה אל זו, התגעגעו ורצו את זה
כאן ועכשיו בלי שום עקבות.
הם הספיקו לגמור פעמיים, לפני שהוא נרדם כשהוא בזרועותיה,
וראשו מונח על שדיה, היא לא הצליחה להירדם, ידה האחת משחקת
בשערותיו, ידה השנייה מונחת על מצחה ועיניה פתוחות לרווחה,
מוחה החל שוב לזעוק ולתת את דעתו על כל העניין, והחל מאבק עם
הלב. היא פחדה ממה שיקרה עכשיו,  בבוקר הוא יצטרך ללכת, השאלה
אם הוא יחזור, או לפחות יתקשר בחזרה. ומה עם אביב? את ליבה היא
כבר החזירה למי שמונח כרגע בזרועותיה, כאילו היא באמת נתנה
אותו למישהו אחר, גם לא לאביב. אבל הסיכון היה גדול מידי ואת
הקו האדום היא כבר חצתה וזה מאוחר מדי לחזור, כל מה שנותר לה
זה לקוות שהסיכון יתברר ככדאי ויהיה שווה את זה.כרגע זה נראה
כחלום, אולי כחלום שהתגשם כאשר הוא בזרועותיה פעם נוספת, השאלה
אם זה אכן זה רק חלום או יתברר גם כמציאות.
הוא התעורר לאחר כשלוש רבעי השעה, לקח לו כמה שניות לחזור
למציאות ולהבין מי משחק בשערו ובזרועות מי הוא נמצא. הוא הרים
את ראשו והביט לה בעיניים. "אני מצטער, נרדמתי. כבר הרבה זמן
שלא ישנתי כך, כל כך עמוק וכל כך טוב כמו שישנתי עכשיו." היא
הביטה לו עמוק בעיניו וחייכה, לא התחשק לה לספר לו את אשר
חשבה. הוא נשק לה והיא נסחפה בנשיקה. הוא החל שוב ללטפה בידו
הגדולה בכל גופה, והיא הרגישה איך העמוד שלו מתעורר לחיים פעם
נוספת. היא התנתקה ממנו.  "מה קרה?" שאל כמופתע. "אני לא יכולה
להמשיך כך."
"איך? אני לא מבין, את לא נהנית כך?"
"אני כן. ועם כל נשיקה שלך אני עולה לשמיים ונסחפת איתך, אבל
אני לא יכולה להמשיך כך." הוא ניסה לנשקה בשנית, ושוב היא
נסחפה, אך שוב הדפה אותו.  "מה, מה קרה? מה יש?!" הוא שאל
כשהיא עוד בזרועותיו, היא קמה מהרצפה, היא צעדה למטבח כשהיא
ערומה כביום היוולדה ואמרה: "אני לא מסוגלת, כל פעם שאני
מתחילה לחשוב, זה מתחיל לכאוב." היא מילאה את הקומקום במים
והדליקה אותו, ויצאה מן המטבח והוסיפה: "זה כואב פה, ופה." היא
הניחה את ידה על ביטנה ועל ליבה והלכה לכיוון המקלחת.  היא
פתחה את המים, כשהוא הגיע ונעמד לצד המשקוף לבוש בתחתונים, היא
נכנסה למים, והוא נשען על המשקוף ושואל בעוד בוחן אותה מכף רגל
ועד ראש: "מה כואב, אני לא מבין." בעוד שהמים זורמים על גופה
ושערה, היא התבוננה בעיניו שהתבוננו בעיניה. "זה כואב עם כל
נשיקה, עם כל מגע של היד שלך על הגוף שלי. כאילו הגוף שלי
מזהיר אותי, מזכיר לי מה היה ומזהירים אותי לא לחזור על אותן
טעויות."
"את חייבת להבין שאני זה שעשיתי את הטעות, ואת חייבת להאמין
שהבנתי שעשיתי אותה ובגלל זה אני פה, פה איתך, רוצה אותך ורוצה
להיות איתך".
"כן, אבל גם בפעם שעברה, אם האינטואיציות שלי והתובנה שלי לא
טועים רצית להיות איתי, ובכל זאת הלכת."
"את צודקת, לא רציתי ללכת, אבל הפחד שלי גבר עליי, ועכשיו אני
כאן, בשביל להסתכל לו בעיניים ולהתמודד איתו."
"יש לי שאלה:" היא הביטה בו. הוא נכנס פנימה, והתיישב על קרש
האסלה שמול המקלחת: "תשאלי."
"אתה באמת פה כי אתה רוצה להיות איתי, או שאני בשביל להתמודד
עם הפחדים שלך? השאלה שלי שבמידה ותתגבר על הפחדים שלך, עדיין
תרצה להיות איתי ותשאר כאן איתי?" הוא נעמד והתקרב אליה "תראי
אני לא יכול להגיד לך ו/או להבטיח לך מה יקרה עוד שנה, עוד
חודש, או עוד שבוע בדיוק כמו שאת לא יכולה להבטיח לי, אני גם
לא מבקש ממך לא להבטיח לי כלום". הוא התקרב עוד יותר ונעמד גם
הוא מתחת למים והוסיף "אני רק יודע אני פה עכשיו, כי אני רוצה
להיות, כי אני מרגיש כלפייך רגשות שהרבה זמן לא הרגשתי כלפי
מישהי. את מיוחדת, את יפהפייה, סקסית, חכמה, מצחיקה, והרבה
יותר. ואני יודע שאני פה כי אני רוצה והתוכניות שלי הם להישאר
פה עוד הרבה זמן."
"אבל זה עדיין כואב ומפחיד והפעם זה לא רק אני בתמונה".
"מה הכוונה?"
"יש את אביב שאני יוצאת איתו, הוא די דומה לך אבל הוא נשאר
בפעם הראשונה ובגדול הוא עדיין פה."
"תגידי לי מילה אחת, אני הולך ולא חוזר, אני לא רוצה להפריע לך
ולחיים שלך. אני רק רוצה אותך, לאהוב אותך. וחוץ מזה אם באמת
היית רוצה את אביב ולבך היה נתון לו, לא היית מהססת, היית
אומרת לי ללכת ולא לחזור ולא היית שוכבת איתי שוב." הוא צדק
בקשר לאביב, אך היא התעלמה מזה. "זה העניין, אני לא רוצה שתלך,
אני רוצה שתישאר כאן איתי לתמיד, אבל תמיד יהיה מעלינו ענן
שחור שאתה יכול להיעלם לי פתאום, וזה מה שמפחיד. את כל ההגנות
שלי הורדתי בפניך, פעמיים, שזה פעמיים יותר שאני נותנת לקובץ
קטן של אנשים, ופעם אחת יותר שאני נותנת לכולם."
"תקשיבי שוב פעם, תסתכלי לי בעיניים כשאני אומר את זה, ותראי
שזו אמת לאמיתה שבאה מפה..." הוא הניח את ידה על ליבו. "אני
כאן, אני אוהב אותך ואני לא מתכוון ללכת לשום מקום, אם את
מאמינה לי ומוכנה ללכת עם הלב שלי ושלך ולהסתכן בפעם השנייה
והאחרונה, אני מבטיח לך שלא תתחרטי. אבל אם את לא מאמינה לי
תגידי לי ואני אלך מפה עכשיו ולא אחזור עוד להטרידך." היא
הורידה את ידה מעל ליבו והסתכלה עמוק בעיניו: "אני מאמינה שאתה
אוהב ושאתה רוצה אותי ולהיות כאן איתי, ושאתה מתכוון לכל מה
שאתה אומר, אך האם הפחד שלך לא יגבר עליך בשנית?!" הוא לא ענה
לה, רק הנהן בראשו בעצב, הניח את ידו בידה, הסתובב והחל ללכת,
ידיהם החלו להתנתק. היא לא רצתה לתת לו ללכת, אבל אולי זה מה
שהיא צריכה לתת לו לעשות. מוחה אמר לה לתת לו להמשיך ללכת, אך
ליבה רצה לקפוץ אל מחוץ לגופה ולתפוס אותו. המוח שלה המשיך
לומר לה שזה המעשה הנכון, שזה מה שבריא, אבל כאב חזק החל למלא
את הבטן שלה והיא הרגישה איך כל גופה מתחיל להיחלש מהמחשבה
שהוא ילך ולא יחזור והפעם זו תהייה אשמתה. היא לא יכלה לסבול
את המחשבה הזאת, היא ידעה שהיא לעולם לא תסלח לעצמה אם היא לא
תנסה שוב פעם. הסיכון גדול מאוד בזה שהיא תהפוך למטומטמת
הגדולה ביותר בכל הזמנים, אבל שיהיה...
כל זה עבר במוחה בשניות הבודדות, מוחה מעולם לא חשב כל כך מהר,
וכאשר אצבעותיהם כבר כמעט ולא נגעו, היא תפסה שוב בכל ידו,
חזק, ומשכה אותו אליה חזרה אל תוך המים הזורמים, היא תפסה
בעדינות בפניו ואמרה בקול צרוד: "אני לא רוצה שתלך." הם הסתכלו
עמוק זו בעיניו של זה ונשקו באותו זמן אחד לשנייה. הם התנשקו
נשיקות עמוקות וארוכות, המים זרמו מעליהם, הם הרגישו איך כל
הלכלוך הרגשי שהיה ביניהם יורד מעליהם ומנקה אותם. גופיהם היו
צמודים זה לזה, מחצו זה את איבריה של זו וההיפך. ושוב עמוד האש
שלו החל להתעורר. היא הורידה את תחתוניו, והוא החל לחכך את
איברו באיברה. הם לא הפסיקו להתנשק לרגע, לעיתים הוא נשק
לצווארה ולשדיה וחזר אל פיה, הם לא יכלו לשבוע זה מלשונה של זו
וההיפך. הוא נכנס אליה בעדינות, ובעדינות החל להזיז את אגנו,
כאשר הוא בתוכה. זה היה עמוק, ואמיתי. היא מעולם לא עשתה סקס
כל כך אוהב ואמיתי. היא הסתכלה בעיניו בעודם ממשיכים וראתה
דמעות יורדות מעינו, היא התנתקה מנשיקתו, ניגבה את עינו עם
אצבעותיה בעדינות, ובעדינות נשקה לה, הוא חזר לשפתיה ונשק לה
נשיקה עמוקה ואוהבת, תנועות האגן שלו התגברו במהירותם. והם
גמרו בפעם השלישית הלילה.
הם ניקו זה את זו במקלחת. כשיצאו בגלל שתחתוניו היו רטובים,
הוא לבש את מכנסיו בלעדיהם, והיא לבשה תחתון עם גופייה פשוטה
שכיסתה חצי מבטנה. היא הדליקה בפעם השנייה את הקומקום והכינה
לשניהם קפה. הם התיישבו במרפסת, עם הקפה והסיגריות, הכוכבים
והירח זרחו ביופיים כמו באותו ערב בפגישה הראשונה שלהם, השחר
החל לעלות וצבע את השמיים בצבעי פסטל רגועים יחד עם נצנוצם של
הכוכבים.
הם ישבו זו בזרועותיו של זה ופשוט שוחחו כמו בפגישה הראשונה
שלהם, דיברו על הכל וצחקו. השמש החלה לעלות ולהעלים באורה את
הכוכבים והירח, הוא השקיע אותה עמוק לתוך זרועותיו, והיא נענתה
בשמחה, הניחה את ראשה בשקע כתפו. מדי פעם הוא העביר את פניו
בשיערה ונשק לראשה. הם השתתקו, היה באוויר ריח של משהו נקי. הם
המשיכו להביט אל האופק שנראה כמו תמונה יפהפייה שנצטיירה
במיוחד בשבילם.





צלצול הטלפון החזיר אותם למציאות. אף אחד מהם לא מיהר לענות,
הם סירבו להתנתק אחד מהשנייה ולסיים את הקסם הזה. המשיבון החל
לבצע את עבודתו הנאמנה: "היי מותק, אני מתגעגע אז החלטתי שאני
רוצה לראות אותך. אני בדרך אלייך." היא נעמדה במהירות, הביטה
בו מלמעלה: "אתה צריך ללכת."
"מה, למה?" שאל מופתע. "זה אביב, אני לא רוצה שיימצא אותך
כאן." הוא נעמד מולה: "למה? יש לך משהו להסתיר?" הוא חייך
במקצת. היא נשקה לו קלות על שפתיו: "לא, כי אני רוצה להיפרד
ממנו, ומגיע לו פרידה נאותה, ולא עם האדם שבגדתי בו איתו נמצא
באותו חדר, אפילו לא באותו בית. הוא התנהג אליי יפה, ובכבוד
ומגיע לו לא פחות מאותו כבוד. גם ככה כואב לי לעשות לו את
זה."
"את צודקת." הוא נשק לה חזרה על שפתיה. הוא תפס את חולצתו החל
ללבוש אותה ולהתקדם לעבר הכניסה. היא הלכה אחריו. לפני שפתח את
הדלת הוא הסתובב אליה, תפס אותה, כופף את גבה אחורה כשהוא תופס
אותה בזרועותיו, והתכופף באומרו: "אני הולך עכשיו, אבל אני
אחזור הערב." היא חייכה אליו: "חסר לך שלא." הוא העניק לה
נשיקה רטובה, עמוקה ואוהבת, נשיקה שגרמה לה לרצות למשוך אותו
בפעם הרביעית הלילה למיטה, אך היא החזירה לו באותה נשיקה אוהבת
והתרוממה. "אתה צריך ללכת." לחשה לו באוזן, ונשקה לו שוב קלות
על שפתיו. הוא התבונן בה, רטן מעט על שעליו להתנתק ממנה. ויצא
מהדלת במהירות לפני שמישהו מהם ישנה את דעתו. היא חייכה לעצמה,
אבל החזירה את עצמה לדרך הישר כשנזכרה במה שעליה לעשות עכשיו,
להיפרד מאביב ולספר לו שבגדה בו. זה לא נעים ולא קל אף פעם לאף
אחד. היא הלכה למטבח והדליקה שוב את הקומקום, עשתה עוד מקלחת
קלה ולבשה את אותם תחתון וגופייה, עשתה לעצמה עוד כוס קפה,
וחזרה למקומה בכיסא על המרפסת עם הקפה והסיגריות. היא החלה
לשנן לעצמה תסריט מה ואיך היא הולכת לומר לאביב. בכל פעם שחזרה
לחשוב על הטקסט ועל אביב תקף אותה כאב בטן חזק, היא הניחה עליה
את ידה, נתנה לה להירגע, החלה לחשוב על הלילה ולאחר כמה דקות
הבטן נרגעה. מדי פעם נדדה מחשבתה אל אחת הפעמים שהם עשו הלילה,
או אל השיחה במקלחת, גם המילולית וגם הגופנית. וחיוך התפשט על
שפתותיה, אך היא ניקתה את מוחה ממחשבות אלו, וחזרה לשנן לעצמה
תסריט, וטקסט מחושב.
לאחר כשעה, שני ספלי קפה גדולים וכרבע קופסת סיגריות, הגיע
אביב. הוא נכנס, ניגש לנשקה, אך היא התחמקה מנשיקתו. "מה קרה?"
הוא שאל מופתע. היא הסתדרה על הכיסא, וסימנה לו לעבר הכיסא
שמולה: "בוא תשב, אתה רוצה קפה?"
"אני רוצה קפה." הוא התיישב על הכיסא והדליק לעצמו סיגריה,
מתחיל לדמיין לעצמו תרחיש למה שהולך לקרות, הוא צדק במה שהוא
חשב. היא סיפרה לאביב על הלילה, ועל איך שפגשה אותו לפני כמה
חודשים, ואיך אחרי ערב אחד הוא נעלם ועכשיו הוא חזר. "אני לא
מאמין. מילא אני המטומטם שקירננו אותו, אבל את המטומטמת שנותנת
לו עוד הזדמנות. לא חשבתי שאת כזאת טיפשה. את באמת חושבת שהוא
יהיה איתך לאורך זמן, אם בכלל הוא יחזור היום." היא השפילה את
מבטה. "אני לא יודעת, אבל אני יודעת שאני חייבת לשקט הנפשי שלי
לנסות, לברר זאת לעצמי. אני צריכה ורוצה לעשות זאת. אחרת אני
אתחרט ואתהה על כך כל חיי אם אני לא אתן לזה צ'אנס."
"איפה עשיתם את זה?" הוא שאל, היא הנידה בראשה לשלילה ולא
ענתה. הוא חזר ושאל: "מגיע לי שתעני לי על כל מה שאני שואל,
לפחות זה מגיע לי." היא לא ענתה לו, היא רק הביטה על הרצפה
בסלון היכן שהוא נרדם בזרועותיה. "היה כל כך קשה להגיע למיטה?"
הוא החל ללגלג לה.
"כל כך היית צריכה זין, היית אומרת לי והייתי בא." היא הסתכלה
עליו בעיניים צרות, אך גם הבינה מאיפה המילים האלו יוצאות, לכן
לא ממש הגיבה עליהן, הן יוצאות מפי גבר שחש כאב ועלבון, יש
סיכוי גדול שהיא הייתה מגיבה באותה הדרך. "אני מצטערת, מעולם
לא התכוונתי, או תכננתי שזה יקרה." הוא נעמד, ונשען עם גבו
אליה על אדן המרפסת "שטויות, את אולי לא התכוונת או תכננת אבל
את לא מצטערת שזה קרה, את רצית שזה יקרה..." הוא הסתובב אליה,
והחזיק את איברו ונענע אותו לעברה.
"את רצית את זה." הוא החל להתקרב אליה, בעיניו היה מבט שגרם לה
להתחיל לפחד, ואותו כאב בטן החל לתקוף אותה שוב. הוא התכופף
לעברה, מחזיק בידיו את משענות הכיסא וחוסם את דרכה. "כמה פעמים
עשיתם את זה?"
"די..." היא ניסתה לקום, אך הוא חסם את דרכה.
"מספיק עם זה, אתה סתם גורם לך ולי כאב מיותר." הוא החזיר אותה
בדחיפה אל הכיסא "לא מותק, את הכאב המיותר את כבר גרמת לי,
ואני פשוט מחזיר לך באותו מטבע. וכבר אמרתי לך, מגיע לי שתעני
לי על כל מה שאני שואל. אז כמה פעמים עשיתם את זה? פעם אחת,
פעמיים, עשר פעמים? גמרת בכל פעם?" היא ניסתה בפעם השנייה לקום
מהכיסא אך גם הפעם הוא החזיר אותה בדחיפה לכיסא, אך הפעם
העוצמה של הדחיפה הייתה חזקה יותר "שאלתי אותך שאלה, כי אולי
אם אני אגרום לך לגמור יותר פעמים ממנו את תישארי איתי. את הרי
זונה ולא איכפת לך עם מי את מזדיינת, העיקר הוא שתגמרי כמה
שיותר, לא?"
"כן איכפת לי עם מי אני מזדיינת. בגלל זה אנחנו פה, אני מסיימת
את העניינים כי איכפת לי." עיניה החלו לירות חצים. הוא החל
לומר בקול רגוע ושקט באופן מפחיד: "אווו... את זונה עם מוסר,
חמוד. בגלל זה אני אוהב אותך, זונה שלי..." הוא החל ללטף את
שיערה "...מה דעתך על עוד פעם, מה יש לך להפסיד, אם לא תהייה
מרוצה אז אני אלך." הוא תפס בזרועותיה ונשק לה, לא נתן לה
אפשרות לקום או להתנגד. היא הבינה שעליה לפעול קצת יותר
בחוכמה, היא נענתה לנשיקה ונתנה לידיו לגלוש למקומות יותר
אסורים. הם נעמדו, מאחר והרגיש בטוח שהיא הולכת איתו, ובעודו
מתענג על נשיקותיה, היא דפקה לו ברך לזין ודחפה אותו בחוזקה
אחורה כשהרגל שלה על הזין שלו "כדאי שתבין את זה, עכשיו אתה
הולך. זה נגמר, אני לא רוצה לראות אותך יותר. ותבין את זה שאני
לא רוצה להיות איתך אז תנסה לפחות לסיים את זה נקי."
"נקי? את מדברת על להיות נקי?" הוא אמר זאת בעודו מכופף ומחזיק
באיברו והוסיף: "תסתכלי על עצמך. את בחיים לא תהיי נקייה, זונה
מלוכלכת שכמותך." היא החלה להתקדם לעבר הכניסה. "טוב, באמת
הגיע הזמן שתלך, את החפצים שלך תוכל לקחת כשתחליט להירגע."
ופתחה אותה ונעמדה לידה, מזמינה אותו לצאת.
כשהוא התקדם לעברה, ליבה החל לפעום בחוזקה מפחד, ממה שהוא עלול
לעשות עכשיו. אבל הוא רק נעמד ליד הדלת, הביט בה ואמר: "מגיע
לך את החרא הזה כי את חרא בדיוק כמוהו. רק חבל שלא ראיתי את זה
קודם. הייתי עוזב כמוהו רק שלא כמוהו גם לא הייתי חוזר, טוב
אולי הייתי חוזר כי מותק אני חייב להגיד שאת זיון אדיר. זונה
טיפשה ומטומטמת." והחל לרדת במדרגות. היא נשמה לרווחה, וליתר
ביטחון הסתכלה שהוא אכן יורד במדרגות ולא חוזר על צעדיו, נכנסה
לדירה ונעלה את הדלת. היא לקחה לעצמה עוד כמה נשימות עמוקות.
סידרה לעצמה את הסערה שהתחוללה בבטן שלה, הלכה לעוד מקלחת
קצרה, ונכנסה למיטה. היו חסרות לה יותר מדי שעות שינה, ויותר
מדי שעות של פעילות אירובית. והיא לא ראתה תרופה יותר טובה
מלעשות לעצמה סדר בראש מהאירועים האחרונים שהתחוללו אצלה בדירה
ובחיים.
לאחר כשלוש שעות שינה, קטע את החלום בפעם השנייה צלצול הטלפון,
הפעם זה היה אהובה: "אני בדרך אלייך, אביב כבר לא אצלך, נכון?"
חיוך עלה על שפתותיה בשומעה את קולו וברגע שזיהתה עם מי היא
מדברת מבעד לחלום המתמשך. "אני שמחה שהתקשרת. כן, הוא הלך לפני
כמה שעות, היה קצת קשה אבל זהו. זה נעשה ועכשיו פשוט נמנמתי
קצת."
"מממ... זאת אומרת שאת במיטה?" הוא שאל בקול חלש ועמוק.
"אהה..." היא ענתה וחיוך שעל שפתיה גדל.  "טוב מאוד, תישארי
בדיוק איפה שאת, בעצם... דלת הכניסה נעולה?"
"כן" היא ענתה.  "אז תפתחי אותה, ותחזרי בדיוק לאותה תנוחה.
אני מגיע הכי מהר שאני יכול. אני רוצה למצוא אותך שם. אני כבר
לא יכול לחכות כבר לטעום שוב את גופך." היא לא ענתה, והשיחה
נותקה, צמרמורת נעימה עברה בגופה. היא עשתה את אשר הורה לה,
היא קמה לפתוח את הדלת, אך לפני שחזרה למיטה,  היא עצרה
בשירותים לצחצח שיניים, ופיזרה קצת בושם על עצמה ובחדר, חזרה
למיטה והדליקה לעצמה סיגריה בעודה מחכה לו. היא שמעה את הדלת
נפתחת, ובמהרה הוא נעמד בפתח הדלת של חדרה, נעמד והתבונן בה
"את כל כך סקסית." היא חייכה "שלום גם לך." הוא חייך אליה
בחזרה והחל להלך לעברה, בעודו מוריד מעליו את החולצה, וחולץ את
נעליו. הוא עלה על המיטה, וזחל על ארבע אליה, הוא לקח את
הסיגריה שהחזיקה, לקח שאיפה והדביק לה נשיקה בעודו נושף את
העשן, היא שקעה לתוך הנשיקה הזאת. הפחד שהיה לפני פחות מ-12
שעות החל להתפוגג הרי הפעם הוא חזר, לא?
ידיה החלו לעבור על גופו. הוא הושיט לה את הסיגריה והיא לקחה
שאיפה בעוד הסיגריה בין אצבעותיו, הוא לקח בעצמו עוד שאיפה אחת
מהסיגריה וכיבה אותה במאפרה שעל השידה שליד המיטה. וחזר
לשפתותיה, ועבר לצווארה. היא החלה לפתוח את מכנסיו בעוד שידו
מגששת על שדיה. גופה התקמר והוא העלה את הגופייה שלה מעל בטנה
ושדיה, והחל לבצע פעולות פלא עם לשונו עליהם, היא הורידה את
הגופייה מעליה תוך כדי והכניסה את ידיה מבעד למכנסיו ותחתוניו,
ולפתה את ישבנו. הוא חזר אל שפתותיה ונתן לה נשיקה נוספת,
נשיקה עמוקה, מוצץ את לשונה. היא העבירה את ידה בתוך התחתונים
מישבנו אל איברו והחלה להעביר את אצבעותיה עליו. תוך כדי
הנשיקה, הוא הוריד את מכנסיו ותחתוניו בבת אחת ובמהירות. איברו
הפועם נגלה לעיני כל. היא חייכה אליו בעודו מחזיר לה חיוך, היא
העבירה את ידה על לחיו וצווארו. "אני שמחה שאתה פה... קיוויתי
כל כך שלא עשיתי טע..." הוא לא נתן לה לסיים את המשפט והדביק
לה עוד נשיקה. היא השמיעה קולות מחאה בעודו מנשק אותה. היא
השתחררה מהנשיקה בעדינות והמשיכה בעודה מתבוננת בעיניו "עכשיו
אני יכולה לומר בביטחון. אני אוהבת אותך!" הוא חיכך את אפו
באפה "גם אני אוהב אותך, אני מקווה שסוף-סוף הבנת את זה." היא
הנהנה בראש לחיוב, ומשכה אותו לנשיקה. כל גופה התקמר בשנית,
והוא הכניס יד אל תוך תחתוניה, מעביר יד על הדגדגן הבוער שלה,
אגנה הגיב לכך והוא הוריד את תחתוניה, פישק את רגליה והחל לענג
אותה עם אצבעותיו ולשונו. היא החלה להגיע לשיאה, היא כבר הייתה
כולה רטובה, והוא נכנס אליה עם איברו. הכניסה לא הייתה קשה כלל
בשל רטיבותה, ובמהרה זרם אהבתם התפזר זה בזה. הוא נשכב מעליה,
רועד מעונג, היא הרגישה את נשימתו בצווארה, וכמה שהיה כבד לה,
היא אהבה את הכבדות הזאת, היא אהבה להרגיש אותו כל כך קרוב.
לאחר כמה דקות, הוא אזר כמה כוחות אחרונים, התרומם מעליה,
והתגלגל על גבו לצידה. ידו נחה על ירכה, מלטפת אותה, וידה
מונחת על חזהו מלטפת גם היא. היא הסתובבה אליו, מניחה רגל בין
רגליו "כיף לי פשוט לשכב כך לצידך." הוא הסתובב אליה. ובעוד
משחק בשיערה הוסיפה: "אבל ידעתי שזה יקרה, לא היה לי ספק פשוט
לא ידעתי כמה זמן זה ייקח."
"למה את מתכוונת?" הוא שאל, והיא השיבה: "תראה, ידעתי שהרגשות
שלך כלפיי לא פחותים מהרגשות שלי כלפיך והיו שתי תיאוריות
קבילות אצלי בראש. אחת - שהאקסית המיתולוגית שלך חזרה לחייך
וביקשה הזדמנות נוספת. והחלטת לתת לזה צ'אנס. תיאוריה שנייה -
שנבהלת מעצמת הרגשות וברחת. ומשתי התיאוריות הגעתי למסקנה אחת,
שהיא ברגע שתתעורר אתה תחזור. בין אם זאת התיאוריה הראשונה שבה
יש סיכוי גדול שתיפרדו, כי זוגות שנפרדים וחוזרים, דינם לרוב
להיפרד בשנית כמו גלגל. ובין אם זאת התיאוריה השנייה אתה תתאפס
על עצמך ותאזור אומץ. ובמקום כלשהו אני שמחה לדעת שמה שקרה זו
התיאוריה השנייה."
"ידעת את כל זה ובכל זאת הלכת עם אביב?"
"כן. לא ידעתי אם אני צודקת בקשר לתיאוריות הללו או שזה היה
פשוט נסיון להחיות את האגו שלי, ובין אם כן צדקתי וזו תיאוריה
מספר אחת תמיד יש סיכוי קטן שאתם לא תיפרדו, אלא תתחתנו, ותחיו
באושר ועושר. אבל גם  תמיד הייתה האפשרות שנראתה לי פחות
סבירה, שאתה פשוט לא רוצה אותי. ולא משנה מה מכל זה היה נכון,
לא יכולתי לחכות, לא ידעתי כמה זמן ייקח לך. וכי למה שאחכה לך
לנצח כשאני לא יודעת מכלום?!" היא השפילה את מבטה והוסיפה בקול
שקט: "מה, עכשיו גם אתה תקרא לי זונה?" הוא קימץ את עיניו,
וקמטים התמלאו במצחו, הוא הרים בעדינות את פניה לעיניו, "מה,
על מה את מדברת? ככל שאת מדברת ומסבירה את עצמך, אני מבין שאת
צודקת, זה לגיטימי. זאת טעות שלי שלא הסברתי את עצמי מהתחלה
ולא יכולת לדעת כלום מכלום, וכי באמת למה שתחכי לי לנצח? אני
לעולם לא אקרא לך זונה, ולא אקלל אותך או אפגע בך. למה? מי קרא
לך כך?" היא הביטה עמוק לתוך עיניו "אביב. כמה פעמים במהלך
שהוא היה פה. גם היה שלב שהוא תקף אותי, וניסה לעשות כמה דברים
אתה יודע..."
"לא אני לא יודע, מה קרה בדיוק, אני רוצה שתספרי לי." הוא
התיישב במיטה ונשען על גבו. "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה.
אני רק רוצה לשכוח את זה." היא אמרה בעודה מלטפת את חזהו.
"ולמה לא התקשרת אליי? הייתי מגיע באותו הרגע. ולמה את מספרת
לי רק עכשיו?"
"כי הצלחתי להשתלט עליו בסופו של דבר ולהסתדר לבד. ואחרי הכל
זאת הייתה תגובה של גבר מתוסכל ופגוע."
"אני לעולם לא הייתי עושה דבר כזה. לשום אישה."
"אני יודעת. אבל אביב זה לא אתה." היא אמרה בעודה מניחה את ידה
על לחיו והחלה ללטפה והוסיפה: "אני יודעת. בגלל זה בחרתי בך
ולא בו." ונשקה לו. הוא ניתק אותה מנשיקותיה "אני רוצה שתבטיחי
לי שאם חס ושלום קורה דבר כזה או דומה שוב את מתקשרת אליי ברגע
שאת יכולה. ברור?!" היא חייכה אליו, ובלי לענות חזרה לנשקו,
הוא הדף אותה בשנית "אני רוצה שתבטיחי לי." היא הניחה את
אצבעותיה על שפתיו, ורגלה החלה להתחכך באברו, הוא השתתק ונשק
לאצבעותיה. היא חזרה בפעם השלישית לנשקו, והפעם הוא כבר לא
התנגד ולא מחה. ושקע עמוק לתוך נשיקתה. בפעם השנייה הערב,
לשונו החלה לגשש אל שדיה, אל פטמותיה. היא עצרה אותו והשעינה
אותו על גבו, והחלה להפעיל את הקסם שבלשונה על פטמותיו שלו,
וחזהו. הפעם היא רצתה לענג אותו. היא רצתה בזה והוא לא התנגד.
לאחר כרבע השעה שעבדה על איבר מינו עם לשונה וידיה הוא ניסה
להפכה על גבה. הוא רצה גם לענג אותה, אך היא התנגדה והחזירה
אותו על גבו. מנידה בראשה כמסמנת לו שעכשיו כולו שלה. היא החלה
לחכך את איברה באיברו בעוד שכל גופה נוגע ומתחכך לסירוגין
בגופו. לעיתים היא העניקה לו נשיקה לשפתותיו. היא התיישבה על
איברו והניחה לו להיכנס אליה בטבעיות ובקלות והחלה להזיז את
אגנה. אגנו שיתף איתה פעולה נכנס לאותו קצב. הוא התרומם מולה,
ורגליה נכרכו סביב גבו. הוא אחז בגופה, מלטף את גבה ושערה.
שפתותיהם נפגשו שוב, ולשונותיהם החלו לנוע, באותו קצב של אגנם.
לא התנגנה שום מוזיקה, אבל הם רקדו לצלילים שבקעו מליבם. הקצב
היה אחיד ובמהרה הם החלו גם לראות כוכבים. בפעם השנייה להערב
הם גמרו, הוא צנח לאחור, והיא נחתה כאשר חצי גופה בין גופו
וחציו השני של גופה לצידו. הם נשמו בכבדות, חיוך עלה על
שפתותיהם, אך יחד עם זאת דמעות חנקו את עיניהם.  הסקס היה יותר
מסתם סקס מלא זיעה. הרגשות העצמתים האלו נפגשו יחדיו, ונהיו
לאחד. שניהם הרגישו זאת, ולא יכלו להגיב לכך אחרת.
הם נרדמו זה לצד זו, זו בתוך זה, גופם התאחד והם נראו כאחד.
היא התעוררה לאחר כמה שעות, כשחלקה עדיין ישנה ומנומנמת, היא
צעדה אל השירותים, להתעורר ולהתרענן. היא חזרה, ובעודה צועדת
החוצה מן חדר הרחצה, בדיוק כשדעתה חזרה אליה מבעד לשינה
והחלומות. היא קלטה שיש מישהו שאמור לשכב במיטה שהוא לא שם.
היא החלה להתהלך בדירה לחפשו ולא מצאה אותו בשום מקום. הדבר
נראה לה כמוזר. היא חזרה לחדר השינה, ועיניה נחו על השידה שליד
המיטה, היה מונח שם מכתב כלשהו. היא התקרבה אליו, נטלה אותו
אליה והתיישבה על המיטה. בעודה פותחת אותה כאב בטן החל להתמלא
בבטנה. והיא החלה לקרוא אותו:

"אני לא יודע איך לומר זאת או להסביר. אני יודע שאני הפחדן
העלוב הגדול ביותר עלי-אדמות. אך הלילה אחרי שנרדמת, הבטתי בך
ישנה, את כל כך יפהפייה, והיית כל כך נוגה בשנתך ואותו פחד עטף
אותי שוב. ניסיתי להילחם בו. נאבקתי בעצמי. אמרתי לעצמי
"אידיוט מה אתה עושה, תישאר. הסתכל עליה איך אתה מסוגל לוותר
עליה כך, לפגוע בעצמך ובה כך?" אך שוב השד הרע ניצח אותי,
ונכנעתי לפחדיי. הדבר היחידי שאני יודע לעשות בשלב זה הוא
לעזוב, הרי זה מה שמקבל מי שמפסיד. אני לא יודע מה עוד לומר.
אני באמת ובתמים אוהב אותך, את מדהימה ואני פחדן טיפש שלא
מצליח להתגבר על הפחדים שלו. שוב אני רק יכול להגיד שאני
מצטער. אני מקווה שאני אצליח להתגבר על הפחדים שלי ושאת עדיין
תהיי שלי. אוהב אותך."

אותו כאב חד עלה מן הבטן אל הלב, היא לא ידעה כיצד להגיב לזה.
היא קימטה את המכתב וזרקה אותו על הרצפה ונחתה בחוזקה לאחור על
המיטה. עיניה פתוחות לרווחה, מנסות להבין את המצב. היא רצתה
להתקשר אליו ולקלל אותו, היא רצתה לבכות, להגיד לו בדיוק מה
שהיא חושבת עליו. היו לה אלף ואחת רגשות מעורבים. היא כעסה
עליו, היא כעסה על עצמה. היא כעסה עליו יותר משעזב, אלא על
שעשה אותה מטומטמת בפעם השנייה והיא כעסה עוד יותר על עצמה
משהניחה לו לעשות כן, והיא לא ידעה לאיזה רגש להגיב קודם. היא
קמה מהמיטה והתקדמה במהירות אל הטלפון וחייגה את המספר שלו.
הפעם היא לא תשמור את הדברים בבטן, והוא ישמע חד וברור את כל
מה שהיא חושבת עליו. הדבר היחיד שענה לה בצד השני זה היה תקליט
של המנוי אינו זמין. היא לא האמינה שאין לו אפילו את האומץ
להתמודד מולה עד כדי כך שניתק את הטלפון. מצד אחד היא רצתה
לרדת לרחוב, ולהכות כל אדם שתראה בלי הבדלים בין דת, צבע או
מין. אך חולשה גדולה יותר תקפה אותה, והיא חזרה אל המיטה, אך
למרות החולשה, להפתעתה, היא הכתה כל כך חזק את הכרית את שהיא
התפרקה ונוצות החלו להתפזר על המיטה. היא נשארה עוד כמה שעות
במיטה, אך לבסוף נאלצה לצאת ממנה, היא עשתה מקלחת שם הוציאה את
כל העצבים בבכי תמרורים. ובלי חשק יצאה, התלבשה והלכה לעבודה.
שם העלתה על פניה מסיכה של החיים ורודים ויפים יותר מתמיד.
כך המשיך כל השבוע, קמה בבוקר- מקלחת, להתלבש, עבודה, חזרה
מהעבודה, עוד מקלחת קלה ולמיטה. לפעמים היא הייתה חוטפת משהו
קל לאכול בעבודה, אם מישהו בעבודה היה מציע לה משלהם. היא
התחמקה מכל הטלפונים שקיבלה, כולל המשפחה וחברים. בלילה היא
בקושי נרדמה. עוסקת במחשבות על טמטומה הרב ועל כמה שאביב צדק
ככל הנראה. היא חשבה כמה פעמים להתקשר אליו, אך היא לא תעשה
זאת. כל כבודה העצמי נרמס, עליה לנסות להחזיר לפחות קמצוץ ממנו
אליה, ולהתקשר לאביב לא יעזור בזה. ביומיים הראשונים היא עוד
ניסתה להתקשר לאותו זבל מניאק, אך המנוי עוד לא היה פעיל, והיא
הפסיקה לנסות.  לאחר שבוע היא קיבלה טלפון שהיה מאוד לא צפוי.
"היי, מותק. מה נשמע איתך? את עדיין עם הזבל או שהחלטת לחזור
לעשתונותייך?"  "אביב?!" מלאה התפעלות, אנחת רווחה עצובה יצאה
מפיה "לא, אני לא איתו." היא העדיפה לא לדייק שהוא לא איתה.
ודמעות החלו לזרום החוצה מעיניה והגיעו עד לצד השני.  "מותק,
זה בסדר, אני כבר מגיע אלייך, אני אעזור לך. אני אהיה שם
בשבילך, אני עדיין כאן בשבילך." היא חייכה, אך הדמעות המשיכו,
וכאב בטן חד תקף אותה, אך היא התעלמה ממנו ולא ייחסה אליו
חשיבות.
לאחר כרבע שעה, נשמעה דפיקתו המוכרת של אביב על דלת כניסת
ביתה. איך שפתחה לו את הדלת, הוא התבונן בעיניה הבורקות, ומיהר
לחבקה. הוא נתן לה חיבוק אב תומך חזק והיא שקעה אל תוך
זרועותיו אל כתפו, מרטיבה לגמרי את חולצתו עם דמעותיה. הוא תמך
בה, ועודד אותה להיכנס פנימה. הם נכנסו פנימה, בעודו מחבק
אותה, וסוגר מאחוריו את הדלת בטריקה. הם התיישבו על הספה, והוא
ביקש ממנה לספר לה את כל מה שקרה, בטענה שזה יעזור לה לפרוק
הכל. היא סיפרה לו הכל בעוד שהיא לא מפסיקה לבכות והוא לא
מפסיק לספק מים, טישו וכתף תומכת.
הוא לא הפסיק להזכיר לה כמה היא מדהימה ומיוחדת, ושלא באשמתה
היא נפלה קורבן לתחבולותיו של מניאק מחושב ואכזרי. כל אותה
שיחה לא עזב אותה כאב הבטן החד שחזר אליה ברגע שאביב דפק על
דלתה, אך היא שייכה את הכאב הזה אל אותו מניאק אכזרי, והאשימה
אותו בזה. מבלי שהרגישה, אביב התקרב אליה עם גופו, הוא הרים
בעדינות את פניה עם אצבעותיו אל פניו, ונשק לשפתיה, בהתחלה היא
נענתה לנשיקה, שנהפכה לעמוקה יותר. אבל במהרה היא התאפסה על
עצמה וניתקה את עצמה ממנו. "אנחנו לא צריכים לעשות את זה, זה
לא יהיה נכון." ניסתה להסביר את עצמה "זה נכון ואמיתי, את לא
מרגישה כמה שאני אוהב אותך ורוצה אותך?" הוא ניסה לנשקה בשנית.
היא התחמקה ממנו "לא, אני לא רוצה. אל תבין אותי לא נכון, אני
מעריכה את כל מה שאתה עושה ושאתה פה, אבל אני צריכה להיות
עכשיו לבד, להתנזר מהכל. החיים שלי יותר מדי מסובכים כרגע."
"ומה שאת לא מבינה..." מבט עיניו השתנה והן נפתחו לרווחה, "זה
שאני רוצה אותך עכשיו, ומה שאני צריך עכשיו זה זיון, ככה שבין
אם את באמת רוצה או לא או מכל סיבה שהיא את עכשיו הולכת
להזדיין איתי." עיניו ירקו אש של אכזריות, הוא תפס אותה ונשק
לה שוב, והחל לעסות באגרסיביות את איברה. היא ניסתה להתנגד
למחות, הוא לקח את ידה בכוח והכריח אותה לגעת באיברו. היא תפסה
באיברו, משכה וסובבה אותו חזק ככל שיכלה. הוא צעק וסטר לה
"זונה! מה קרה? הזין הזה לא מספיק טוב בשבילך, אני מבטיח לך
שהוא הרבה יותר טוב מהזין הקודם שקיבלת. בואי אני אזכיר לך."
היא ידעה שהפעם היא לא תצליח להתנגד לו, היא חלשה מדי והוא
עצבני מדי. היא דחפה אותו בכל הכוח שנשאר לה, ורצה בדירה, תוך
כדי שהיא תופסת את הטלפון הסלולרי, ומצאה את עצמה בשירותים,
נועלת את הדלת. היא ידעה שהיא לא תצליח להתחמק ממנו לאורך זמן,
ושהיא צריכה עזרה. היא חשבה למי היא יכולה להתקשר. היא יכולה
להתקשר למשטרה, אך כולם יודעים שהם תמיד מגיעים אחרי שהכל
נגמר, ומה שנשאר זה לכתבים לחגוג על כתבת שער בעיתון. היחיד
שחשבה עליו שבאמת יכול לעזור לה היה אותו מניאק, והיא רק
קיוותה שהמנוי שלו כבר פעיל..המנוי אכן היה פעיל, וקולו נשמע
בצד השני, אך היא מיהרה לדבר בקול חלש וצרוד, לא עצרה לרגע:
"בבקשה, אל תנתק, זו אני, אני צריכה שתגיע. הוא השתגע, ואני
נעלתי את עצמי בתוך השירותים. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני
אצליח להתחמק ממנו, ואני לא יודעת מה הוא הולך לעשות לי. בבקשה
תעזור לי..." היא בקושי הצליחה לסיים את המשפט והיא שמעה צליל
של ניתוק מהצד השני. דמעות החלו לרדת במורד לחייה. הוא בוודאי
חשב שזו תחבולה לגרום לו לבוא אליה. מה?! הוא עד כדי כך לא
מכיר אותה שהיא לא תעשה דבר כזה. ואולי פשוט לא איכפת לו. ומה
היא תעשה עכשיו? אגרופיו של אביב התחזקו מרגע לרגע על הדלת,
והוא לא הפסיק לקלל אותה. היא לא מתכוונת להגיע לכותרת בעיתון,
לא היא, לא כך. היא החלה להביט סביבה, ובינתיים צעקה אל אביב:
"אתה תיפגע אם לא תעזוב עכשיו."  "מותק, עליי לא מאיימים, את
זו שתיפגעי, אני ארצח אותך אם לא תפתחי את הדלת הזאת בזה
הרגע", הוא צעק אליה בחזרה. בינתיים היא לקחה את המגב ושברה
אותו לשניים, לקחה סכין גילוח ופירקה ממנו את התער ומצאה
תחבושת רפואית דביקה. היא הכניסה את התער לקצה המוט ששברה,
וחיזקה את התער למוט בעזרת התחבושת. "אני מציעה לך לעזוב
עכשיו". צעקה בשנית. הוא לא ענה, והיא בינתיים בדקה עד כמה
מחזיקה מעמד הסכין הקטנה שאלתרה לעצמה, בהודפה אותה כמה פעמים
לצדדים בחוזקה ובמהירות, להפתעתה היא אכן החזיקה מעמד. והיא
הייתה בהחלט מרוצה וגאה בעצמה.  (אם מק'גייוור היה רואה אותה
עכשיו, אך מצד שני, לו מק'גייוור היה כאן, איתה היא לא הייתה
צריכה לעשות את זה, הוא כבר היה מגן עליה ומוציא אותה מכאן).
לאחר כמה שניות של שקט, נקטעה מחשבתה על מק'גייוור על ידי מכה
חזקה על הדלת שכמעט פרצה את הדלת שהחזירה אותה למציאות ויחד
איתה החזירה לה את הפחד שעטף אותה. מיד אחריה נשמעה שוב פעם
אותה מכה, והפעם הדלת נפתחה, ואביב עמד מולה. עיניה נפתחו
לרווחה, חולצתו הייתה רטובה מזיעה, פניו היו אדומות, ובעיניו
היה מבט שהיא עוד לא ראתה מעודה. זה לא מבט שרואים בעולם הזה,
זה מבט שטני מהעולם השני. היא קפאה לרגע במקומה, אך הכריחה את
עצמה להתעורר ולהתאפס על עצמה. הוא החל לצעוד לעברה, והיא
העמידה מלפניה במאוזן את אותה סכין שאלתרה, כשהתער מופנה אל
אביב, "תיזהר, אל תתקרב יותר." היא הזהירה אותו, אך הוא התעלם
מדבריה, והמשיך להתקדם לעברה "איזו ג'י איי ג'יין קטנה", הוא
לעג לה, וניסה לתפוס את הסכין. היא הניפה את הסכין בזריזות
ימינה בצורה שהדהימה גם אותה, וחתכה אותו בזרוע. הוא תפס את
הזרוע במקום שנחתך, והביט בדם שהחל לזרום ממנה. לאחר מכן הוא
הביט עליה, וסטר לפניה. "זונה, תראי מה עשית עכשיו". "אמרתי
לך, נכון? הזהרתי אותך, לא? עכשיו כדאי לך ללכת מכאן, או שאתה
תחטוף עוד כמה כאלה." הוא תפס את הסכין, וניסה לחטוף אותה
ממנה. היא החזיקה אותה חזק, הוא היה חזק והיא נאבק בו בכל
כוחה. הוא החל להפוך את הסכין וכרגע התער היה מופנה אליה. הוא
ניסה לקרב את התער אל פניה, והיא המשיכה להיאבק בו, ובדיוק
שכוחותיה החלו להיחלש, ואיתן בשל חולשתה גם עיניה בגדו בה, היא
הרגישה שהיא עומדת להתעלף. וכשהחלה להתפלל בליבה לעזרה. היא
ראתה מאחורי כתפו של אביב, אור גדול לבן עם זוהר, ויד גדולה
יוצאת מן האור ותופסת בכתפו של אביב, הוא לא האמינה למראה
עיניה, היד העיפה את אביב ממנה, ולאחר כמה שניות בודדות, היא
הצליחה לראות שליד הזאת מחובר גוף שמכה נמרצות את אביב. בעוד
שאביב על הרצפה, שותת דם היא החלה לקלוט את הפנים שמחוברות
לגוף וליד שהצילה אותה. זה אותו מניאק שחשבה שלא האמין לה. היא
לא ידעה כיצד להגיב, היא נחתה על ישבנה בין השירותים לכיור,
ונתכנסה בתוך עצמה. לאחר כדקה או שתיים שהוא ממשיך לחבוט
ולהכות באביב בלי רחמים. בפעם המי יודע כמה היא התאפסה על
עצמה, ומיהרה לעצור אותו: "די, זה מספיק! הוא לא יוכל לגעת באף
אחד עוד הרבה זמן. זה בסדר, זה מספיק." היא נאלצה לתפוס אותו
בכדי לעצור אותו. לאחר שהוא הפסיק, היא בעטה באביב בעצמה עוד
מספר פעמים, וכשהוא זרק אותו לרחוב, היא הלכה איתו, ובעוד
שאביב שוכב על המדרכה היא התכופפה אליו, לחצה עם ידה את לחייו
ואמרה: "אם אי-פעם תעז להתקרב אליי שוב, אני אדאג שיירצחו
אותך, זה ברור?!" והם עלו בחזרה לדירה, משאירים את אביב, חבול,
ושותת דם על המדרכה ברחוב.
הם עלו לדירה, כשהיא הולכת אחריו, נותנת לו להוביל אותה אל
"זירת הפשע" שנקראת במקרה גם הבית שלה. היא נכנסה לדירה ונעמדה
במקום ליד דלת הכניסה. הוא נעצר, הסתובב והסתכל עליה, "תודה.
אני מצטערת שהתקשרתי אליך ועירבתי אותך בזה, פשוט לא היה לי
למי להתקשר." היא אמרה בעוד שהיא מתבוננת בעיניו הוא התקרב
אליה, ואחז בכתפיה "אני שמח שהתקשרת אליי, אני שמח שלמרות הכל
את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי." היא התנתקה ממנו, ובעודה
מסתכלת בעיניו. "אני אולי התקשרתי אליך כי לא היה לי אף אחד
אחר להתקשר, אבל זה לא אומר שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך.
אתה טועה, אני לא סומכת עליך בכלל." הוא הקשיח את פניו, והיא
הוסיפה: "אני בכלל חשבתי שלא תבוא. וניסיתי להגן על עצמי.
הפכתי את עצמי למרת גאדג'ט ואלתרתי לעצמי נשק מהשירותים, שה'
יודע איך הצלחתי ליצור אותו, בכדי שאני אוכל להגן על עצמי.
במקרה הגעת כשהוא כמעט ניצח ורצח אותי. הפתעת גם אותי כשהגעת."

הוא הביט בעיניה והתרחק ממנה בכמה צעדים אחורה. ראו שאלף
מחשבות עוברות לו בשנייה במוחו, בעוד שהוא מנסה לקרוא אותה,
מבין עיניה ודבריה. הוא לא אמר כלום והחל לצעוד לעבר הדלת.
כשהגיע אליה, היא הניחה את ידה בידו, והוא הביט בה: "חכה. אני
לא רוצה שתלך כך, אני לא רוצה שתחשוב עליי כל מיני דברים, אני
רוצה שתנסה להבין אותי." הוא המשיך להביט בה מבלי לומר דבר
והיא ניסתה למשוך אותו בעדינות פנימה חזרה אל הדירה. שוב הם
מצאו את עצמם על הספה עם קפה. כל אותו זמן הוא המשיך לשתוק ולא
לומר דבר. "תגיד משהו, אני צריכה לשמוע אותך, אומר משהו. כל
דבר. מה שעובר לך בראש, כי רואים שעוברות לך מיליון מחשבות
בראש."
"אני לא יודע מה לומר." הוא התבונן בעיניה, וראה את השתקפותו
בהן. "קשה לי להבין, אם את לא סומכת עליי למה התקשרת אליי?"
"הסברתי לך. לא היה לי אף אחד אחר להקשר אליו. ואני כן סומכת
עליך במצבים כאלו. אבל אני לא סומכת עליך מספיק בשביל להיות
איתך."
"עכשיו עוד יותר קשה לי להבין. את מספיק בוטחת בי וסומכת עליי
להתקשר אליי בשעת מצוקות כאלה אבל את לא בוטחת בי וסומכת עליי
מספיק בשביל להיות איתי?"
"תראה, אמרתי לך כבר אז, כשישבנו על הספה הזאת לפני שבוע, שאני
מסכנת את הלב והנשמה שלי בזה שאני נותנת לך עוד הזדמנות, ואתה
שרפת גם את זה, בקושי אחרי יממה. הסתכנתי והלב שלי השתלט על
המוח ועל הבטן שלי ביחד שניסו לאותת לי ולהזהיר אותי אך
התעלמתי מהם. ואתה עשית בפעם השנייה את מה שהבטחת לי שלא תעשה.
אני סומכת עליך שתציל אותי מאחרים אבל לא מעצמך."
"אולי אני פשוט צריך זמן."
"אתה לא צריך זמן. אתה צריך מישהי אחרת שתעזור לך להתגבר על
הפחד הזה, אתה לא אוהב אותי מספיק בשביל זה. עוד תגיע מישהי
אחרת שתגרום לך לרצות ולהצליח להתגבר על הפחד הזה. והלב שלי לא
יכול להמשיך לחכות לך, או לסירוגין להיפגע על ידך  בכל פעם
שפחדיך ישתלטו עליך. אתה יודע שאני צודקת."   "אני לא רוצה
להפסיד אותך. ואחרי שיחת הטלפון שלך שמחתי לדעת או לפחות לחשוב
שאכן לא הפסדתי אותך." היא התקרבה אליו, שפתיה כמעט נוגעות
בשפתיו. "אני עדיין שלך. לא שותפה זוגית אינטימית, אבל אני
תמיד כאן לצידך, איתך ובשבילך. אני אוהבת אותך, ואם באמת
ובתמים אנחנו צריכים להיות ביחד אנחנו עוד נהייה. כל החיים עוד
לפנינו. אני אוהבת אותך ומעריכה אותך, וכך תמיד זה יהיה. אבל
כרגע אני לא יכולה להסתכן בשלישית, הלב שלי לא יעמוד בזה." היא
נשקה לו, ודמעה שלו נחתה על לחיה. הוא נגע בפניה ובגופה בעודם
מתנשקים עמוקות, קירב את כל כולה אליו. הם התנשקו עוד כמה
רגעים מספר, והיא התנתקה ממנו. "די. עדיף שנפסיק כאן לפני
שנעשה טעות."
"את קוראת למעשה האהבה שלנו טעות, אני קורא לזה להגיע לגן עדן
כשאני איתך." היא חייכה אליו. "גם אני. אבל אחר כך חוזרים
לאדמה, למציאות וזה קשה מדי, אז עדיף לי מלכתחילה להישאר כאן
על פני הארץ." הוא נשק לה בפעם השנייה וניסה להמשיך הלאה ושוב
היא עצרה אותו, קמה במהירות ונעמדה בעמדת התגוננות. "את יודעת
שלא באמת הייתי מכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, נכון? את
יודעת שאני לא אביב, רחוק ממנו?" היא הנהנה בראשה אך סימנה עם
עיניה לעבר הדלת. הוא נעמד והחל ללכת לעבר הדלת, כשהיא הולכת
אחריו, מוציאה בשקט אנחת רווחה. כאשר נעמדת מתחת למשקוף הדלת,
הסתובב אליה, כשהיא קרובה אליו במרחק נשימה, "את בטוחה שאת לא
רוצה?" וסימן בעיניו לעבר חדר השינה, בעוד שהוא מעביר יד חמה
ומלטפת על צווארה, עיניה נעצמו והתענגו על מגע ידו. הממזר ידע
בדיוק לאן ללכת, והיא החלה להתרטב רק מהמחשבה מה ייקרה כשידו
תגיע למטה. אך היא הכריחה את עצמה להתנתק ממגעו וההרגשה הייתה
כמו להסיר נייר דבק מפצע פתוח. והנהנה לו בראשה כבטוחה במעשיה.
"לעזאזל, הייתי בטוח שאחרי זה אני כבר בטוח אצליח לגרום לך
לחזור אליי." וחייך אליה חיוך ממזרי. היא התקרבה בגופה מעט
יותר אליו, מחזירה אליו את אותו חיוך ממזרי "אהה... אתה חושב
שאתה כזה קינג במיטה?" וחיוכה גדל. היא שלחה יד אל איברו והחלה
ללטפו ולעסותו בעדינות, היא הביטה בעיניו, וכשעצם אותן מעונג
הפסיקה וכשפתח את עיניו הוסיפה: "מותק, מה שבטוח ששכבת עם
מלכה, וזה מה שהפך אותך לקינג." פניו נפלו, "את לא סתם מלכה,
את מלכת הקרח." הוא החזיר לה חיוך, נשק ללחייה ובעדינות
לשפתיה. והחל לרדת במורד המדרגות, היא עקבה עם עיניה אחריו,
נותנת לליבה ולנשמתה להיפרד ממנו, וסגרה מאחוריה את הדלת. היא
הסתכלה על השעון, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. היא העבירה את
ידיה על פניה ושערה, והלכה אל המקלחת. היא החלה לנקות ולסדר.
לאחר מכן התרחצה, מנקה את גופה מפצעיה ממאבקה עם אביב ובאותה
הזדמנות ניקתה גם את נשמתה ממאבקה המתמשך איתו, אהובה הנצחי.
כשסיימה והביטה במראה, היא חייכה להשתקפותה. היא הרגישה
כמנצחת, כאחת שהשיגה היום מחדש את עצמה בחזרה. היא יצאה מן
המקלחת ונכנסה למיטה. היא נרדמה לאחר מספר דקות, לא היה קשה לה
להירדם, וישנה שנת ישרים. לא היה שום דבר שהטריד, את מוחה, את
ליבה או את נשמתה, וכבר לא נותר דבר להיאבק בו. ההרגשה הייתה
משחררת וטובה. מה שבטוח הוא שהלילה היא תישן טוב ותחלום רק על
דברים טובים.  מה שלא קרה כבר יותר מדי זמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסרט הכי אהוב
עליי הוא "האישה
באדום"


האיש האדום בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/07 18:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל אפרת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה