[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל אפרת
/
בחזרה לגלגל האהבה

הם שכבו במיטה, זה לצד זו, מנסים להחזיר לעצמם את הנשימה. הם
לא זכרו מתי הפעם האחרונה הסקס היה כל כך טוב ביניהם, שלא לדבר
על הפעם האחרונה שבכלל שכבו.
עברה בוודאי יותר מחצי שנה בחסד מאז, מנסים למקם את הפעם
האחרונה במוחם. ואז הם נזכרו, כן! הפעם האחרונה הייתה ממש לפני
ש...
שניהם התהפכו אל הצד, נשענים על מרפקם, מסתכלים אחד לשנייה
בעיניים, בלי לדבר הם ניסו לקרוא זה את מחשבותיה של זו, הרי הם
הכירו אחד את השנייה כל כך טוב, טוב יותר מכל אחד אחר, לעזאזל
יותר טוב משהם הכירו את עצמם.  והם כ"כ אוהבים אחת את השני, את
כל שבעת מדורי גיהינום הם היו מוכנים לעבור אחד בשביל השנייה,
אז למה?
למה היחסים שלהם הידרדרו כל כך והגיעו למצבם שהם נמצאים בו
עכשיו? למצב שכאשר הם כבר בדירה יחד, בעת ובעונה אחת, כל אשר
עשו כאשר לא התעלמו אחד מהשנייה היה לריב. הריב תמיד מתחיל
מאיזושהי סיבה מטופשת, אבל הופך למלוכלך ופוגע בכל הנקודות הכי
פגיעות. אפילו הסקס הלילה התחיל ממריבה, אבל הלילה... הלילה
היה שונה.
הלילה שלא כמו בשאר הלילות במקום להירדם בכעס כאשר הם שוכבים
זה אל גבו של זאת, או בכלל במקומות שונים בדירה, הלילה במהלך
הריב, הם מצאו את עצמם מתנשקים בלהט, כאילו מרביצים אחד לשנייה
עם פיותיהם. במהרה שניהם היו בלי בגדים, במיטה, מנהלים סקס
אגרסיבי, כאשר כל אחד מנסה להשיג שליטה. מצד אחד הם השתוקקו
אחד לשנייה כבר כל כך הרבה זמן, מצד שני שניהם היו טעונים בכאב
עצום שהתבטא בכעס עצום. והכל יחד התבטא במיטה. הסקס המטורף
הזה, בכל נגיעה, בכל נשיקה, בכל לחיצה של הפות שלה על הזין
שלו, בכל חדירה של הזין שלו לפות שלה. כל אותו זמן הם הסתכלו
אחד לשנייה בעיניים, לא התנתקו ממבט חוץ אולי מכמה שניות, חיוך
החל להתפשט על שפתותיהם, אך יחד עם זאת דמעות חונקות מילאו את
עיניהם. הם לא ידעו איך להתמודד עם הרגשות הכל כך עוצמתיים
שהתנגשו כך. הם כל כך הרבה זמן שלא נגעו אחד בשנייה, והתגעגעו
לזה, לעזאזל, השתוקקו לכך... לאחר שעתיים וחצי של הרעדת המיטה,
הם נשכבו, זה לצד זו מנסים לנתח את כל זה במוחם. הם נשכבו על
הצד מסתכלים זה אל זו. שניהם רצו להגיד משהו, אבל חיכו שהשני
יתחיל, מנסים לקרוא זה את מחשבותיה של זו.
תומר:  "סליחה."  הוא החל.
גלית מצמצה בעיניה: "סליחה? על מה?" מתפלאת לשמוע שזאת המילה
הראשונה שהוא מוציא מפיו.  
תומר: "אני יודע מה את חושבת, מה שאת מרגישה, מה שהרגשת כל
הזמן הזה. סליחה שלא הייתי שם. אני מאשים את עצמי באותה מידה
שאת מאשימה אותי."  גלית העבירה את ידה בליטוף על לחיו, הטיחה
את עצמה לאחור על המיטה: "אני יודעת שאין לי מה להאשים אותך,
ואתה בטח ובטח שלא צריך להאשים את עצמך. אבל כנראה אני מטיחה
בך את הכל מבלי לרצות. כך שאם מישהו צריך להתנצל מבין שנינו,
זו אני."  תומר רכן מעליה, חיפש את עיניה שיתנגשו בשלו, נשק לה
ואמר: "אני אוהב אותך, ואני כל כך שונא את המצב שנוצר בינינו.
אני בקושי מבין איך זה קרה. אני אוהב אותך כל כך."  
"גם אני אוהבת אותך.." היא נשקה לו והוסיפה: "אני פשוט לא
יודעת איך לצאת מן המעגל שנכנסתי אליו. ניסיתי להיאבק בו, כל
הזמן חשבתי עליך ועל התינוק שלנו. אבל הוא היה גדול מידי, וחזק
מידי ולא הצלחתי, והסכין..." עיניה התמלאו בדמעות, מטשטשות את
ראייתה "כל הזמן חשבתי על איך שאני רוצה אותך איתי, שאני צריכה
שתגיע מאיפה שהוא ותגן עליי, שתעצור אותו. אבל לא הגעת
וכשנפלתי במדרגות, לא יכולתי לקום, והאכזריות הבלתי נתפסת שלו,
אני חושבת שבאותו רגע איבדתי את הילד שלנו. אני דיממתי ולא היה
לו איכפת, הוא נכנס אליי בכוח, ואני... אני כבר לא יכולתי
להתנגד." דמעות החלו לרדת על לחיו של תומר, הוא זינק מהמיטה
והחל להלך בחדר במהירות מקצה לקצה, מכה את אגרופו בקיר: "די,
אני לא מסוגל לשמוע את זה!" גלית פקחה זוג עיניים גדולות
ויורקות אש: "אתה לא מסוגל לשמוע את זה?!  ומה אני אגיד שבכל
רגע ער אני חושבת ונזכרת בזה, ובכל רגע ישן אני מתעוררת נוטפת
זיעה מסיוטים על זה. אתה לא מסוגל לשמוע את זה!"    
תומר: "אני יודע שאני השמוק הכי גדול שיש כשאני אומר את זה,
אבל אני לא יכול לשאת את זה.  הכאב בלשמוע את כל מה שקרה לך
והידיעה שלא עצרתי את זה, שלא הגנתי עלייך, שלא הייתי שם. זה
חזק מדי! זה אוכל אותי מבפנים..." הוא התיישב לידה, והוסיף:
"אני עובד כל כך הרבה, רק בשביל לא להיתקל בך, אני לא מסוגל
להסתכל לך בעיניים, הידיעה שאכזבתי אותך, ושהתוצאה כל כך קשה.
ובנוסף לזה אני לא יודע איך לעזור לך."  
"פשוט הביטחון שלי צריך לחזור אליי." היא אמרה.  
תומר: " הביטחון שלך בי?" שולח זוג עיניים גדולות ושואלות.
גלית נענעה את ראשה לשלילה: "הביטחון העצמי שלי..." מצד אחד
היא לא האמינה שהיא אומרת את זה משום שגם היא חשבה שהיא לא
בוטחת בתומר, אבל ככל שהמילים המשיכו לצאת לה מהפה, היא חשה
שהיא אכן מרגישה כך, והמשיכה: "זה לא אשמתך שלא היית שם, לא
יכולת לדעת.  נכון שרציתי שתהייה שם, אבל המציאות היא שזה לא
קרה, ואני לא מאשימה אותך. כנראה פשוט השתמשתי בך כבשק האגרוף
האישי שלי בשביל להקהות את הכאב שאכל אותי.  אני אוהבת אותך.
ואני פשוט צריכה אותך עדין ואוהב ותומך. ואיתי! כפי שתמיד
היית. אתה התרופה הטובה ביותר שלי." היא נשקה לו, הוא תפס אותה
בעודו מנשק אותה בחזרה, קירב אותה אליו בעדינות, דמעותיהם של
שניהם התמזגו ביחד, גורמים לנשיקה להיות חמה ורכה עוד יותר. הם
רכנו לאחור, מתנשקים נשיקות רכות וארוכות. מרגישים איך הביטחון
העצמי והחוזק הנפשי של כל אחד מהם בנפרד ושל שניהם ביחד כזוג
גודל וחוזר להיות כפי שהיה בתחילת קישרם, כפי שהיה תמיד. הם
ידעו שיש להם עוד דרך ארוכה אבל זו הייתה התחלה והתחלה טובה,
שהייתה צריכה אולי להתחיל קודם, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם
לא.
לבסוף הם נרדמו מחובקים, נראים כאחד. כפי שלא קרה כבר הרבה
זמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.

אני יושב
וממתין
כבר שעות מחכה
מול מסך המחשב
מחדרי לא אצא
עד שיצוץ רעיון
בתוך מוחי
השומם
לסלוגן מוצלח
שאולי יתפרסם

פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/07 7:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל אפרת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה