השמן נשאר יושב אחרון, אולי פשוט היה לו קצת קשה לקום, או יותר
נוח לשבת, אפשר להתווכח על הניסוח.
לקראת הסוף פתאום ראיתי אותה, כמו מתוך ספר של אפלטון, כל-כך
מופשטת, כל-כך לא ברורה, ורק אני מבין.
רציתי פעם לגלות לה את הסוד שאני עדיין לא יודע, שאולי יתגלה
לי ככל שאכתוב, אבל עם כל מטאפורה הוא בורח לי ומתרחק.
לא הרבה אני מגיע לכאן, וגם כשזה קורה אין לי הרבה שליטה על
המתרחש, מנסה לגעת אבל עובר דרך, מנסה לדבר אבל אין עם מי.
המקום הזה תקף רק בלילות, יש אור קטן שחודר, הכל מסביב רך,
ואני יודע למה. שום דבר לא ברור אבל הכל מובן, הכל חוץ ממנה.
אני לא יודע מאיפה אני מכיר אותה, ואני לא יודע מה אני אמור
לומר לה, אני לא יודע אם אני מכיר אותה ואם אני אמור לומר לה
משהו.

זה הסוד שאני עוד לא יודע, ושכנראה לעולם לא אגלה.
והיא. פרי דמיוני בלילות, היא לא מכירה אותי, היא אינה
אמיתית.

כך פעם בתקופה,
ה"מתי" הוא לא שלי,
אני מוצא עצמי בלילה בחדר בלי קירות,
עם אורות עמומים,
והרבה אנשים שלעד משתנים,
ורק היא נשארת, רק היא מוארת,
רק אותה אני מכיר, אבל לא מכיר,
וכמו כל חלום מתוק, היא באה רק כשישנים,
אז לכבודה בחרתי לסיים בשיר.