המסדרון של הגסטהאוס היה חשוך. יצאתי החוצה, מקווה לא להתקל
בשום דבר. בחוץ עמד כלב, הוא נראה עצוב. אחת מעיניו היתה פצועה
וכולו היה חולה ומסכן. הוא הביט בי בתהייה, השבתי לו מבט
דומה.
הוא הלך, אני אחריו, רואה כל מיני אנשים מפוקפקים בדרך. שולחים
אלי מבטים חסרי הבנה. הכלב נעלם. מבטי נתקע על זחל ענקי שזחל
על חומת אבן נמוכה. הבטתי בו מספר שניות. הוא הביט בי.
"למה?" שאלתי את הזחל שנראה זקן וחכם.
"ככה זה אמור להיות." ענה בביטחון. "ככה אומרים השמיים."
"אבל הם לא באמת שם." השבתי.
"גם אתה לא." הגיב הזחל ונעלם כמו עשן אל החלל.
הבטתי על כפות ידיי. התחלתי להרגיש מעין דגדוג משעשע אך מטריד
בכל גופי. הן התחילו לנזול. לאט-לאט האצבעות שלי נזלו על
האדמה, בעודי עומד מפוחד, לא מבין.
מה עלי לעשות? רוב ידיי כבר נעלמו. המרפקים, הכתפיים. אני יורד
מטה ומתנמך...
אין לי רגליים, הכל נעלם.
אני שלולית.
הכל צבעוני. פתאום כשאין לי עיניים אני רואה הכל.
הכל. וזה יפה כל כך, טהור, מרגיע.
חזרתי אל הגסטהאוס ונכנסתי למיטה. מחייך.
ממחר יהיה שונה. |