אני לא רוצה שתלכי ממני, בבקשה תמר אני מתחנן, אל תלכי ממני
צרחתי בכל כולי, חוץ מבקול רם, רק הבטתי בה ונתתי לה ללכת,
ללכת ממני ולהשאיר אותי צורח כמו בחלום בלי קול, בלי תזוזה, רק
העיניים שלי רצות באימה סביב החדר מבקשות ממישהו עזרה, תעזרו
לי להזיז משהו מהאיברים שלי שאני אוכל לרוץ אחריה, שאני אוכל
לתפוס לה את היד ולא לעזוב, שאני אוכל להגיד לה בפעם האחרונה
שאני אוהב אותה וזה לא יעבור לי לעולם, שאני אלך אחריה גם עד
הירח, רק שתבקש ממני, שתגיד שהיא רוצה, ואני נשבע, אני אבעט
בחיים שלי ואלך אחריה מבלי להביט לאחור.
וזה לא יכול להיות שזה נגמר. לא ככה, לא בלי להילחם, ועדי חבר
שלי אומר שאני חייב לעצמי את המחווה הרומנטית הזו, ושאני חייב
ללכת אחריה, אבל היא לא אמרה שהיא רוצה, אני צועק שוב רק בדממה
לתוך הלב שלי. היא התמר שלי והיא אפילו לא יודעת מזה, אומר
ואני מביט סביבי ולתוך העולם שבחוץ והכל נראה לי חסר טעם
בלעדיה, וכל הנשים שסביבי נראות לי ריקות, וכל השיחות נראות לי
תפלות ואני לא רוצה לאכול ואני לא רוצה לישון ואני לא רוצה
בלעדיה. והיא לעולם לא תדע כי אני שותק, ובשתיקות שלי אני נעלם
מעצמי מהעולם ואפילו ממנה. וכל מה שיצא לי בשיחה האחרונה זה
דמעות שהיא לא ראתה ושתיקות, ואיזה בהצלחה קטנה, ובא לי לעמוד
מולה ולנער אותה בחוזקה ולצרוח עליה את כל האהבה הזו, שהיא
תיקח אותה ממני, כמו שהיא לקחה את הלב שלי שהיא תיקח הכל ממני
כי אני כבר לא רוצה כלום.
ואני שונא אותה על השתיקות שלה, ועל הבחירות שלה ועל הילדותיות
שלה ועל זה שהיא וויתרה עליי ועליה ועלינו, ואני שונא אותה
שהיא חייכה אליי ובשנייה אחת לקחה ממני את כל מה שהוא אני,
ואני שונא אותה על הנשיקות המדהימות שהיו בינינו ועל המבטים
ועל שהיא נגעה בי, ועל הלילות נטולי השינה שאהבנו, ועל הטעם
המדהים שלה שם למטה, ועל הרעידות, והרטיבות, ועל איך זה מרגיש
להיות בתוך הגוף שלה וסוף-סוף להרגיש בחיים, אני שונא אותה,
ואני רוצה שהיא תדע שאני שונא אותה ושאני לא אסלח לה בחיים
שהיא ברחה ונטשה אותי, וכמו כולם היא עזבה אותי שוב להיות
בבדידות האיומה שלי, אבל אני שונא אותה הכי מכולם, כי אותה אני
אוהב הכי בעולם.