רגע לפני הקפה, היא נכנסה.
הקורא הנבון ודאי חושב לו כעת כי הנה, עוד סיפור אהבה.
תוך רגע קט יצייר לו המספר את קווי דמותה של בריה נשגבת אשר
נכנסה אל הבר האפל בו ישב. דמותה הקסומה מאירה את החדר באור
יקרות פתאומי. קולות נדמו. רק פעימות הלב של הנוכחים המשתאים
נשמעו מבעד לצליליה של המוסיקה המתנגנת.

ובכן, לא. בר היה שם, אך זהו הקשר היחיד.
ישבנו בשמאלו של הבר, גיא ואני. במאונך לנו, שני בחורים ומנחת
טלוויזיה, קמוטה מכפי שזכרתי. לכאורה, עוד ארוחה לילית במסעדה
ידועה, לכאורה שעה רגועה לפני השינה.
הברמנית, שמה אינו ידוע לי בשלב זה, אדיבה אך אינה מדברת כלל.
על האוכל לא ארחיב,
הייתי משאיר זאת לשף, אך נראה שאינו מבין בזה דבר. אומר רק
ששבענו.

ואז, רגע לפני ארבע לפנות בוקר, היא נכנסה.
קומתה ממוצעת, מכנסיים לבנים, משולי חולצתה השחורה מבצבצת
חגורת שומן סרבנית.
שיערה צבוע לבלונד, מתכתב עם שלל צמידי החישוק שעל ידה
הימנית.
על זרועה השמאלית צמיד שחרוזים בו מטבעות, צמיד בעל ריבועי זהב
וצמיד חרוזים צבעוניים, שגם הוא, סביר להניח, לא מבין איך
התגלגל אל בין אוצרות ידה המצלצלים.

לא היה שום זוהר בכניסתה אל בין כותלי המסעדה. היו רק שירתה
הצורמת, צלצול צמידיה ובחור שנראה כמו שחזור של המשטרה.
תוך שהיא מניפה את ידיה, התיישבה על הכסא. "אני חברה של אירית"
ירתה אל הברמנית במילעיל. הברמנית, יכול הקורא שעוד לא נואש
לזכור, אינה מדברת הרבה - ואכן, לא זכתה קריאה זו של המצלצלת
לתגובה כלל, צינית או מחייכת כאחד.
"אני עורחת דין, ואני חברה של אירית" הפגינה הצורמת יכולת
מופלאה לדבר בשגיאות כתיב. "את רוצה שאתקשר אליה? אני אגיד לה
שתבוא, משעמם פה, ממש בית אבלים!
ותגבירו את המוזיקה!"

אירית, נקדים ונבהיר, היא בעלת אותה מסעדה. היות והשעה היא מעט
אחרי ארבע, נחסך ממנה העונג של שיחה לילית זו.
המוסיקה אכן הוגברה. היה זה מופעם המשותף והמיותר של שלום חנוך
ושלמה ארצי.
"עוף גוזל נה נה ניי ניי ניי נה", צרמה המזמרת, "ואני ציפור
זקנה - בת 43", שרה לפרצופו ההמום של גיא, מסגירה פרטים שאינם
תורמים לקידום העלילה, נעמדה על מוט הרגליים של הבר ופרשה את
ידיה למולו, ראשה מוטה לאחור. "כמו בטיטאניק" מלמל אליה גיא,
"כמו בטיטאניק" החזירה אליו בחיוך, נרגשת למחשבה שאולי גם היא
תצא עם בר רפאלי, ומיד הוסיפה "טיטאניק? זה לא טיטניום נשמה,
זה זהב טהור, אם לא היה טהור, היתה לי דלקת". הבחור שאיתה נותן
מבט בכריך שהגישה לו הברמנית, שותק.
מצעקותיה אליו, אני למד ששמו מיקי. אני מביט בו, מנסה להבין
כיצד חי האושר המזמר והצעקני הזה עם שתיקתו ומניח שאינם מכירים
זמן רב.

כמו ניחשה את מחשבותיי, שואלת הברמנית - שתיקתה הצוננת התחלפה
זה מכבר בחיוך משועשע, אם הם בעיצומה של פגישה ראשונה. מיקי
מודה שאכן כך הם פני הדברים.
אני מנסה לזהות מבוכה בפניו, אבל אין. תשובתה לברמנית ששאלה
היכן היו קודם לכן היתה קצרה "אבו כביר". עוד אני תמה אם היתה
שם כדי לשחרר בערבות את הדייט הנוכחי או כדי לזהות את הקודם,
שודאי מת מבושה, שואלת עמירה למקום מגוריהם של השלישייה הסמוכה
לנו, העסוקה כרגע בדיון על מקרר. היא מספרת להם שהיא משכונת
התקווה. לתגובתם המתחכמת על אופיה של השכונה, היא עונה בפירוט
-  "כן, אני מכירה את כל סוגי הסמים. הרואין, קוקאין, פלודה".
"פלודה?", שואלים שניים מהם, השלישי צוחק מתחת לדלפק הבר,
בפליאה. "פלודה, כן. זה הכי טעים, ככה עם האטריות". "באמת
טעים", מוסיף מיקי לאווירת הקוסטריצה, קולו נבלע בשאון שירתה.

"קדימה, עמירה, תרימי את המקום" מעודדת אותה הברמנית שהפשירה.
"מה להרים כסאות? כבר סוגרים?", מרימה עמירה גבה ושתי ידיים, "
איך קוראים לך את?" שואלת את המוזגת. "שרה". "קה סרה סרה",
נזרקה גם דוריס דיי אל הביצה המקומית.
"מכל החרא בעולם תראי איך אני נראה" מזמר שלמה ארצי מהרמקול.
מיקי מביט אל קופסת הקנט הארוך שבידו, במבט מוכיח.
עמירה מצטרפת אל הקהל המוקלט במחיאות כפיים סוערות, מעשה
שבאופן מפתיע, גורר אחריו את כל יושבי המסעדה. עמירה משתחווה.
גיא מתכווץ.
"קח לך אישה ודחוף לה זין", תורם בקולו הרם מיקי לאווירה
הרומנטית גם כך, עונה מבלי משים על תהייתי באשר למעשיהם באבו
כביר.

אני מזמין קפה נוסף. עמירה היא ההצגה הכי טובה בעיר, ואני
בשורה הראשונה.
השלישייה משמאלי כבר מזמן משתתפת באופן פעיל בתכנית האמנותית.
עמירה שותה וודקה נוספת. "על הזין שלי -  אתה משלם", היא
מוכיחה שליטה אנטומית, לקול צחוקם של הצופים. המוסיקה גוברת
ואיתה מחיאות הכפיים של עמירה. השלישייה עוזבת, כך גם אנחנו.
עמירה מזמינה חשבון.
"תראה מה זה" היא מראה למיקי, "חמישים שקל על כריך שהזמנת רק
בשביל להרגיש היי סוציאטי", אני שומע אותה בדרכי אל היציאה,
"אני לא משלמת על זה! אני מוציאה את הויזה רק אם אתה לא משלם".
מבטו המבולבל של מיקי היה סיום נאה להצגה.

מה מטרת הסיפור, שואל עצמו ודאי הקורא חזק האופי שהמשיך עד
כאן.
מה הוא בעצם רוצה לומר? האם הוא לועג לאותה העמירה?
האם הוא משחק בסטיגמות?
דבר מכל אלה אינו נכון, כמובן. זהו תיאורו של ערב אחד, בלי
סיבות וכללים.
בלי כוונות נסתרות, בלי לשפוט ובלי זלזול.
רק עם מסקנה אחת פשוטה. עמירה אישה שמחה. עמירה היא ההצגה הכי
טובה בעיר.