עיניים הסומאות מאבוקת היצרים
שוב מכתירות שלמות במהפכת תשוקה,
משוא פנים נפל חלל על גבעות נשיותך,
שם נפל גם מוסר על חרבו,
המתוקה בהקרבותיו, החיוך שבחסרונו.

עיניי הפרא, כמו נולדות בזריחתה של מחשבה,
סוררת, לא בוררת, עשוקת תשוקה.
הן אוחזות בחופש ומוצצות לשד חיים,
עוד מחשבה נועזת,
עוד מבט טורף שפיות כשם שהשפיות טורפת מבטים.

אל תלם יצרים פנה גורלו של עוד מבט,
חטוף או משתהה, שטחי או מעמיק,
מילים אנושיות כשלו לתפוס, אולי בחרו שלהחסיר,
עוד פיסה של טבע,טבע מתלקח,
מעבר לנכון או לא, הוא את עניו פוקח.
מרווה חושים באש בריאה, כופר בהיגיון,
ולעתים טועה בין שלמות, לתשוקה בחיפזון.