כל שבת זה מתחיל מחדש.
כמו ניצני דיכאון כאלו שרק מחכים לפרוח.
באמת שאני מנסה לא לתת לזה להשתלט עליי,
ובימים רגילים זה גם מצליח.

מה יש בה בשבת שגורם להם ללבלב ככה?
אולי זה הזמן הפנוי,
אולי אלו המחשבות שלא מוצאות מנוחה,
ואולי זה סתם געגועים למישהו שיחבק אותי כשאני ישנה.

זה כ"כ כואב, הם בכל מקום.
כאילו בכוונה הם שם.
מחזיקים ידיים, מתנשקים, צוחקים.
איפה שלא אסתכל הם שם.
מוכנים להזכיר לי מה כבר אין לי.
מוכנים לגרום לי להיות ירוקה.

אני נאכלת מבפנים ולא נהנית מזה.
אני לא הולכת לשום מקום, זאת לפחות ההרגשה.
נמאס לי מכל הקלישאות ומילות העידוד.
אני מעריכה את הכוונה אבל באמת שאין כבר טעם.
לא חידשתם לי שום דבר שאני לא יודעת.

הוא יגיע, אותו אחד, זה נכון.
אבל אני לא מצליחה להפסיק להסתכל על השעון.
אני רוצה אותו עכשיו בלי דחיות נוספות.
עצוב לי להיות לבד.