הנווד:

זו שעת ערב
והרחובות חמים מאוד
רוח ערב מנשבת
ואדון עם כובע בפינת רחוב

כנר אורז במזוודה
כינור מעץ וחלומות
מטבעות מחורצים
כמו אסימון ישן
מדליק מקטרת ונעלם בסמטאות

שחף קל כנף
חג לו במרום
דרכו אל הים
דרכי אל שום-מקום

לא כנר,
ולא אדון או שחף
אבל אולי כולם,
אני עומד בקצה הרחוב
מותש, וחם לי, אני עוזב היום

מלאכי השרת:

הוא מטייל בין השדות
בין הערים
בכיכרות
כיפת שמיים לו היא סכך

אינו ישן
אלא בערביים
שט ברחובות
טרוט עיניים
ומחזיק כרטיס מנוקב לרכבות

רגליו גרומות
כתפיים דואבות
מסעו איננו חלק מן הזמן
המציאות אינה נתפסת עוד
וליבו כמאובן
בכאב מלובן

והתקווה פורסת כנף עליו
ואלוהים הוא בן לווייתו
שתקן ומתבונן בו
סקרן ולפעמים עוין לו
ובשמיים יש כוכב
שדרך מסתורין מראה לו
ובעצלתיים מלווה
את כל צעדיו

אורח בעולם הוא
לרגע נד, בדד
תיכף יישרף בחולות הזמן, ולא יהיה שוב
סהרורי הוא מהמהם, בלדה לנווד.