דמעות. כמה שנים לא בכיתי. מאז הפעם ההיא שחטפתי נזיפה מאבא
שלי, על זה שאני "בוכה כמו ילדה בת שנתיים". מעניין. שכחתי איך
זה מרגיש, דמעות חמות מזדחלות לאטן במורד הלחיים, מגיעות
לשפתיים. איך יכולתי לשכוח את המליחות, איך הן משאירות הד של
מליחות על השפתיים וממשיכות, הלאה במורד הפנים.
למה אני בוכה? אהה. מעניין מה גורם לבכי לבוא, אני ממשיך
להסתכל על מה שנשאר לי מהרגל, מהרהר. מסתכל על הקירות, הרצפה,
השמכה, הכל לבן, מהרהר.
כשדבורה, אישתי האהובה, שקעה לאט-לאט במחלה ההיא, נו, זאת אם
השם הארוך, סכיז..סכיזו...סכיזופניה, משהו כזה, לא בכיתי. אני
לא ילדה בת שנתיים. כשרחל, הבת שלי! התרחקה ממני( גם היא
לאט-לאט, מעניין, יש בזה משהו מהנה בלעשות משהו לאט, משהו
שמכאיב למשהו אחר, צריך לשאול את רחל. אה, כן היא לא מדברת
איתי).
משהו קטע את חוט המחשבה שלי, הסתכלתי מסוקרן מסביב. מה זה היה?
אהה. חייכתי. מבקרים לשכני לחדר. עוד פעם. התחלתי לתהות אם
אולי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו נמצא איתי בחדר.
קול מוזר נפלט מגרוני. מעיין שילוב מוזר של אנחה, צחקוק
ושיעול. מי אני שאצחק על אנשים אחרים. תראו אותי תרח זקן, עוד
מעט 82!
שוכב כאן, לבד עם רגל וחצי ולב שלא מסוגל לסחוב חצי מהרגליים.
לבד. כן, לבד. אם היה הכל הולך לפי התוכנית, החיים שלי אני
מתכוון, הייתי מוקף עכשיו משפחה חברים. וכולם צוחקים מהבדיחות
שלי, אפילו הבדיחות על הרגל וחצי שלי. לבד. למען האמת, אם הכל
היה הולך כשורה, לא הייתי פה בכלל. הייתי שוכב לי על ספה, בבית
שמשתווה לביתו של... אוי ואבוי הזכרון שלי... נו... ביל גייטס,
הצלחתי!
הראש שלי מונח על רגליה של אישתי, (כמובן אהבת נעוריי, זאת ולא
אחרת. לא הנודניקית שאיתה התחתנתי בסוף. רק צרות היא הביאה
לי). ואני מוקף במשפחתי, מתחיל מהוריי ונגמר בנכדי הצעיר
ביותר- תינוק בן יומו.
עוד פעם כולם צוחקים מהבדיחות שלי, רק שהפעם הם על שתי רגליי.
עוד פעם רעש קוטע את מחשבותיי, הפעם הוא הרבה יותר קרוב. אני
מרים את מבטי מהסדין. לבסוף הצבתי את עיניי בעודי חולם, תוקע
בסדין את מבטי האינטנסיבי ביותר.
רחל. בעלה (לא זוכר את השם, נאשים את הגיל, יש ייתרונות ללהיות
בן שמונים, כשאתה שוכח את שמו של מישהו במקום שיחסו כלפיך יהפך
לקריר משהו הוא מתמלא אמפטיה: "נו, הגיל, מה אפשר לעשות").
הנכד, גבריאל, בלי עין הרע הוא בן שנתיים וכבר הוא נראה כמו
מתאגרף במשקל כבד, מאוד כבד.
"איך אתה מרגיש?" אני מפנה את מבטי במהירות למקור השאלה. רחל.
כבר לא לבד. אני מחייך אליה. לא, לא לבד.