חמשת ספלי הקפה שהספיקו להיערם על השולחן לא הצליחו לכפר על
הבדידות.
רוקנתי את המאפרה מחוץ לחלון, קמתי, כיביתי את האור והלכתי
לשכב על המיטה.
גם בחושך אפשר עדיין לראות צורות. צורות אבסטרקטיות שהן לא
יותר מתעתוע ראיה שהוא תוצאה של יחסי הגומלין בין הרצון לראייה
לחושך השורר מסביב, אבל תת המודע מעצב אותן לכל מה שאתה מרגיש
או רוצה לראות באותו רגע.
מה שראיתי בעודי בוהה בתקרה היה אישור למצב של החיים שלי באותו
הרגע.
לא בדיוק פה, לא בדיוק שם, לא בטוח איפה אני עומד, מה אני עושה
פה או לאיפה אני ממשיך מפה.
תיכוניסטים יושבים בגן למטה וצועקים, צוחקים ומקללים.
פסקול חיי.
מששכיבה על הגב ובהייה חסרת משמעות בתקרה מיצתה את עצמה קמתי,
התלבשתי וירדתי לרחוב.
לא יודע לאן הלכתי או למה בחרתי ללכת דווקא בנתיבים בהם בחרתי
ללכת, אולי הם יובילו אותי אל הצעד הבא.
זרקתי לחסר הבית שישן על הספסל חמישים שקלים, רק לאות הערכתי.
ידעתי שהוא, בניגוד אליי, יודע מה הוא צריך לעשות עם החיים שלו
ואיך לנהל אותם. הוא ייקח את חמישים השקלים האלה וישתה את עצמו
למוות. הכול אצלו מתוכנן בקפידה וידוע מראש. הוא לא צריך
להתבוסס בייסורים שבחוסר וודאות.
נכנסתי לסמטאות שלא ידעתי על קיומן, ואחרי כמה פניות איש מגודל
באחד הפתחים שאל אותי אם אני רוצה להיכנס לעשות כיף עם אחת
הבנות.
בלי לחשוב למה אני עושה את זה נכנסתי. הוא הוביל אותי דרך
מסדרון מטונף ולא מתוחזק ונכנס לדלת שהובילה לחדר בה ישבו ארבע
נשים, כל אחת מתעסקת בענייניה.
הסתכלתי עליהן והיה נדמה לי שאני מסתכל על הבבואה שלי.
הן נראו כמו נשים שגם בגילן הצעיר הן הגיעו לצומת הדרכים הזו
שבה הן הגיעו למסקנה שהן ראו מה יש לחיים להציע להן וכבר הגיעו
למצב של אפאתיות מוחלטת, הן מפאת עצלנות או מפאת ייאוש.
שתי הנשים היחידות שהיו ערות בחדר, אחת שהייתה עסוקה בפתרון
תשבצים והשנייה בלגימת תה, הגניבו אליי מבט ולא נראה כאילו היה
להן אכפת במיוחד שיש להן אורח. העבודה כבר איבדה את הקסם שהיה
לה בעבר, אני מניח.
על ספה מרופטת ישנו בשלווה שתי בחורות צעירות מכורבלות שאותן
האיש שהוביל אותי העיר בגסות והעמידן בכוח מופרז. ריחמתי על
הילדות שעקרו אותן מעולם החלומות ואנסו עליהן את המציאות.
המשכתי להסתכל עליהן בעודן מפהקות ומשפשפות עיניהן.
האיש המגודל שאל אותי את מי אני רוצה.
לא אמרתי דבר והמשכתי להסתכל על אחת הנשים הצעירות שנראתה
מסוממת מדי משינה מכדי שתלטוש בי אותו מבט ששתי הנשים האחרות
לטשו בי.
האיש הוביל את הבחורה אל חדר צדדי, סגר את הדלת ופנה אליי עם
חוקים והוראות שלא ממש הקשבתי להם. הוא הוסיף שעליי לשלם מראש
והתשלום הוא לפי שעה.
אמרתי שנתתי את הכסף שנשאר לי לחסר בית ויצאתי לקול גידופיו של
איש העסקים הממולח.
בדרכי חזרה חלפתי על פני חסר הבית שעליו הוצאתי את כל הוני.
התחוור לי ששום דבר לא מחכה לי בבית. לא אישה אוהבת ולא שום
דבר שיאפשר לי לצפות לעלות הזריחה בקוצר רוח.
סבתי על עקבותיי, נשכבתי למרגלות הספסל עליו ישן חסר הבית
וישנתי.