לפעמים, פשוט מרגישה, שהייתי רוצה שתזהה את הקן שבניתי לך בתוך
ליבי, שתעוף לך מאיוולות היום, יום שהוא ככל הימים, לא יום
מיוחד, סתם יום, שבו תעוף הישר לתוך הקן ותנוח..ותקונן בו קצת
ביחד איתי.
לפעמים, הייתי רוצה לקחת אותך לטיול קטן, קטנטן, עד הנחל הקטן
שזורם בתוכי. נחל קטן וממזרי, שזורם במעגליות אך לעולם לא
רואים היכן בדיוק הוא מתפתל בחזרה, נחל של מים קרירים ושקטים
שזורמים בתוך גוף חם וקופצני. נחל כמו בדמיונו של הראקליטוס,
נחל של חיים, שלא ניתן לדרוך בו פעמיים ולחוש את אותו הדבר,
פשוט היות והוא כל הזמן משתנה, ובכל זרם וזרם, אתה בו.
לפעמים, רוצה לקחת אותך איתי לרכבת שלי, רכבת שדוהרת במסלול
ארוך, לעיתים בלתי צפוי. אכיר לך את התחנות, חלקן רגילות,
ידועות וחלקן מפתיעות, כאלו שיחכו לך ברגעים בלתי צפויים,
תחנות שבהן הרכבת עוצרת לצפות בזברה חולפת, אריה מפהק, קופיף
מצייץ, והרכבת - היא עוצרת לבד, מונעת מכוח פנימי, יודעת בדיוק
מה אני אוהבת, רכבת שלי.
לפעמים, ממש לפעמים, רוצה להמריא איתך בכדור הפורח שנמצא במרכז
הגוף שלי, שם, כשנישאים בתוך הסל, יש מתק אמיתי. ביום בהיר,
כשלא מעונן בפנים, אפשר לראות ה כ ל , את כל האופק הפנימי, שלי
ושלך, וביום קצת מעונן אפשר להעיז ולהסתכל, לראות את הרגע
ולהנות, ואפילו אם באותו הרגע לא מצליחים להסתכל קדימה, אפשר
סתם לשכב בתוך הסל ולהתכרבל, עד שהענן חולף והכדור- הוא תמיד
פורח.
ואפילו,
לפעמים,
לפעמים בא לי לקחת אותך לרכב איתי על הצ'יטה הפנימית שלי,
צ'יטה צימחונית, אבל שובבה לא קטנה. ופעם, כשהיא תשחק תופסת עם
איזו איילה, הייתי רוצה שנרכב עליה יחדיו, נטולי משקל סגולי,
אבל בעלי נוכחות מלאה. ואז, אם נרצה, נוכל גם לעצור לנוח ואכיר
לך את החתולה הקטנה שבי, המתפנקת, המתרגעת, המתפתלת,
המתחרמנת.שתפנק ותרגיע ותתפתל ותתחרמן איתך.
לפעמים, בא לי להושיב אותך בתוך סירה קטנה וממוגנת, סירה
שתאפשר לך לגלוש בתוך הר הגעש של הגוף שלי, שתוכל לחוש בקצב,
בכוח הרב שאתה יוצר בי, כמו איתן טבע, ובעוצמה שבה הוא מתפרץ
אליך..הייתי רוצה שתשב לך שם, בסירה קטנה בפנים, ותצטרף לגלים
בעלי כל גווני הקשת ששוטפים אותי מכל עבר..ותחוש בשטפי החום
והקור שחולפים בי, בסיסמוגרפיה המשתנה שחוצה כל גרף מוסרי. |
