"אני חוסמת את הפה שלי בשתי ידיי. רק לא לשחרר את המילים
טעונות המחשבות שלי. רק לא להקיא ולעשות ריח ממש נורא בחדר."
זו האווירה העקבית בסיפור. היצירה שדומה לקפקא.

אלו ימים שקורים בהם דברים רעים.
אלוהים נורא מתוכנן ומדויק. הוא תכנן את בריאת העולם בשישה ימי
עבודה ויום מנוחה, אז הוא גם תכנן שימים רעים יגיעו מרוכזים.
אולי הם כמו פלסטר מלא דבק שצריך לשלוף במכה.
אני לא יודעת.

אתמול הייתי במצוקה של ממש. הרגליים שלי פתאום התארכו ונהיו
שעירות ועקומות. ממש כמו של עכביש. השתנתי ואפילו לא הכרתי את
עצמי.
צרחתי ובכיתי וקראתי לאמא. היא עישנה את הסיגריה המאה שלה
לאותו יום, החזירה צעקה "נו, תעשי שעווה" והפכה עמוד בעיתון
"לאישה".
טוב, אני לא בטוחה שזה מה שהיא עשתה. אבל זאת התמונה שמצטיירת
לי בראש כל פעם שאני חושבת עליה.
בכל אופן ניסיתי ללכת והצלחתי רק על ארבע, ממש כמו תינוקת. לא
הגעתי לידית של הדלת וגם לא הצלחתי ממש לראות את הדלת עצמה אז
השלכתי את גופי אחוז הטירוף בעל הרגליים השעירות-עקומות אל תוך
המחסום הבלתי נראה.
כשנרגעתי, הכול היה שקט וצלול, כאילו מישהו הפסיק את המשחק
החולני שהתבצע כעת והשליט קצת הגיון.
התעוררתי בחדר שלי עם קירות בצבע בית חולים וחשבתי לעצמי שזה
ממש יופי של רעיון. טיפה מרגיע לחשוב שאני שם מאשר במוסד
סגור.
אחרי בילוי של כמה שעות עם קבוצה של אנשים שהקירבה ביניהם היא
כמו הקירבה בין שמש לפלוטו, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להרדם.
כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש. עבר הרבה זמן מאז קראתי
לאימי, האישה בעלת האישיות הגדולה כמו אוקיינוס אטלנטי. שכבתי
וחשבתי לעצמי - מדוע אישיות לא עוברת בגנים? חשבתי על כמה שזה
לא פייר שלה יש הכל ולי אין כלום בעצם. מליון מחשבות תינוקיות
רדפו אותי. ואז הצבתי לעצמי מטרה. החלטתי שגם אני, כמו אמא,
יכולה לקבל הכל, שגם לי תהיה אישיות. עצמתי את עיניי ונרדמתי.

ברומניה, אם איבדת משהו, מיד הייתה הדודה על הכדורים החזקים
מעירה בצעקה שכדאי לך להפוך כוס. ככה תמצא האבידה והכל יתנהל
כרגיל.
אני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל אני מניחה שזה לא יכול
להזיק.

גם הנחישות התמוססה ונעלמה לה. היום נכנסתי לחדר שאין בו
חלונות והמנורה היחידה נשרפה. התיישבתי והתחלתי לבכות בכי שקט
וקורע לב, של ילדה אבודה.
"מה קרה?", שאלו עוברי אורח, "מה קרה לך, אישה קטנה?"
"איבדתי את עצמי" גמגמתי ומחיתי את הדמעות.
אישה עם פרצוף של דודה רחומה הושיטה לי מטפחת ואמרה ש"אולי
כדאי לך לפנות לסוכת המציל".
אני נלחמתי בחול שבו טבעתי. פילסתי את דרכי, מזיעה ובוכה.
"הפנים שלך נפוחות ואדומות. לא מרחת קרם הגנה?" צעק עליי
המציל. הוא החליט שקרם הגנה זה בעדיפות ראשונה.
"אבל אני לבד", יללתי.
"איני מוכן לעזור, גברת מטומטמת", הפנה המציל את מבטו.
רצתי בטירוף לכיוון ההפוך מזה שאליו רציתי להגיע ועליתי על
אוטובוס 666 לגיהינום.
באוטובוס היה מותר לעשן, ואיש משופם ביקש ממני סיגריה.
"במחילה, סבתא, רק אחת. אני נשבע!"
בניגוד למה שחשבתי היה כל כך קר. הצטערתי על שהקשבתי לסיפורים
ולבשתי גופיה. זה בטח חלק מתוכנית העל הגאונית של השטן, לאמלל
אנשים כמוני.
בסופו של דבר אף אחד לא הסכים לעזור לי אז ירדתי בשדה קוצים,
תחנה אחת לפני, מסתבר, ודרכו עברתי. כמספר קמטי הקוצים
שעקצוני. מטלטלת בייסורים ולא דמעה אחת זלגה מעיניי.
וכבר ידעתי שנכשלתי, וידעתי שזו אשמתי.