אני אוהב נשים זקנות של בתי-קפה תל-אביביים
הן זן מיוחד של סבה, יודעים כל באי הפרברים -
(לא תמצאו אותן בשום מקום אחר) -
ויש להן מן ריח מיוחד שכזה
של תקומה ארץ ישראלית ישנה
מהולה בנרגנות מודרנית מעצבנת,
אלא שלהן מותר לרטון,
זכות שהורווחה בכבוד.

אני אוהב את אותן נשים זקנות
שמשתלבות טוב כל-כך
בנוף הסואן והמפויח הזה,
מקושטות באודם צעקני ובכובע מנוקד והן
כמו חותמת מטורזנת, סימן של איכות
על הרחוב העייף הזה
הן לא מוותרות (למה להן?)
על הארומה של הקפה או
על הצקצוק בלשונן המנוסה.

והכי אני אוהב את אותן נשים של תל-אביב
(תמיד יושבות בגפן) -
כי בלי לדעת הן מפזרות תקווה ומאנפפות חסד
ולא, הן לא סתם חותמת - אעמוד מתוקן -
הן חתימה מסוגננת,
שבסופו של עוד יום או חודש או שנה,
היא מזכירה לנו אותנו כמו שיום אחד
אולי נכון להיות.