עברו כבר שישה חודשים מאז אותו הלילה, אני קראתי לו לילה לבן
כשאתה דווקא בחרת בקיצי, אותו לילה בו פגשתי בך, צריך כל-כך
לשמוע אותך אומר את מה שידעתי עוד מראשית, אומר במילים לא
מדודות אבל בעיקר מתכוון, אומר שלא באמת התחלנו אבל שאנחנו
באמת מסיימים. ומאז אותה שיחה מבקשת בה הרהבתי עוז לעשות את
הדרך הארוכה אליך, נחוש ומתוח וסדוק, ההנתי גם להיות גיבור
ולבחור בבחירות נכונות ומפוקפקות להפליא. להשיב בצינה להודעות
מתעניינות, לדחות בקש מחוות אחרונות. כשקראת שיר שנכתב עליך
חתמתי אותו בשמות ההלכים שקדמו לך. להיות גיבור! שאמנם מקומם
עבר מן העולם יסכימו הכל אבל לבטח הייתי אחרון שכזה, לא בעיני
עצמי, לא באמת, ואולי... בכל-זאת. וכך, בנשימה כבדה אך סדורה,
יכולתי. לבלוע את הרוק או את הגלולה ולהמשיך לשאת בנטל המוכר
לי כל-כך בלי להביט לאחור. לשמור את הקולות לעצמי ולסתום עליך
את הגולל. להשאירך במקומך.

שישה חודשים בדיוק של דקה ואני כותב עליך בפעם הראשונה מאז.
למה דווקא הלילה? זה פשוט: לראותך במפגיע ברחוב. לא קסום ולא
מפליג, ככה סתם, בין הפיח והצפירות. אתה ואני. שלום ארעי,
הנהון קלישאתי. אבל גם... מבט עמוק לימיות שבעיניך ולמדבריות
שבשלי. ולכן, רק הלילה, שים לב למבצע פן תחמיץ! אני מוכן
להודות. שהסדק... הוא כבר שבר. שאני לא באמת גיבור. שאני שותק
לכולם אבל צועק לעצמי. שאתה משתקף בימים והם לא עונים. שים לב,
אנחנו תכף גומרים! שעברו שישה חודשים, אולי יעברו שש שנים,
ושמאז, מאז כל לילה הוא לילה קיצי.