אולי אלך לסרט ההוא, אני חושבת, לבד, ומגוללת בראשי את הסיפור
הידוע בגרסתו החדשה, האפלטונית.
-
הרי אהבה לא יכולה להיגמר, רק להחליף צורה וצבע, ללבוש עור חדש
ולהתהלך בבגדים אחרים ובסמטאות אחרות ואל זרים אחרים.
היא זיקית מתוחכמת ודו-פרצופית; משולהבת וכבויה, רב-גונית אך
אפורה, מלאת ורדים רכים ארוכי-גבעולים, וחתחתיהם. ייצרה ההפכפך
מבטל עולמות ומשיב אותם על קנם, היא ממיתה את יקיריה ומחייה
אותם, אהבה היא הכל ולא כלום,
באהבה אין שום ממש.
לא אחת מייאשת התהייה שמא אין טעם באהבה מאחר ואין כזו שהיא
נצחית ושלמה, גורלה הוא לדעוך.
אהבתי אלייך לא נמוגה, רק נכנעה לכורח הנסיבות, הרימה ידיים
והניחה לענף המסכן עליו נתלתה בכל כוחותיה בחודשים האחרונים,
ואני לא יכולתי להתעלם מתחושת ההקלה שאפפה את שתינו, בעוד אנו
נשמטות מן המאבק שלא ליפול ללב עקר וידיים ערלות.
באהבתי האפלטונית החדשה כלפייך, אני הופכת את עצמי למטרה חיה
במטווח הרגשות המאופקים, נרעשת לגלות כי אלו הם תרמילי הזעם
שלך שנפלטים מהנשק שאתה מכוון אליי, מתרעמת אל מול התוכחה
הנוראית הצולפת בי, האדם שנהג להגן עליי בגופו כעת משווע אל
פצעי.
לא הכרתי את הצד הזה בך, הפזיז, שמוכן לפגוע לשם העילוי הרגעי
שמסבה תחושת הנקמה.
בחולשתך אתה נאחז בחוטים המיותמים שקושרים בינינו, ועל טהרת
הגבול הדק בין שנאה לתשוקה, מנצל את הרגע ושוכח שבכל פעם שאתה
מצליח לפגוע בי,
אתה מחטיא.