שדה תעופה "סכיפול" , 14/11/97
שחור, קירח לגמרי, לבוש שחורים ועטור טבעות זהב כמעט על כל
אצבע. שרשרת עם צלב גדול מקשטת את החזה הענק שלו. רק הסמל הלבן
של "נייק" על הברט השחור מקלקל במקצת את ההופעה המרשימה
ואפילו אצילית משהו.
הוא ניגש לשולחן בו ישבתי ושתיתי את הקפוצ'ינו שלי, ופנה אלי
בזו הלשון:
"האם אוכל להתכבד ולשבת בחברתך"?
"You welcome", אמרתי בעודי המום מפנייתו הכל כך מנומסת וכל כך
זרה במדינה ממנה באתי לכאן, לשדה התעופה באמסטרדם, בדרכי
לארצות הברית.
כך ישבנו ליד השולחן הקטן ושתינו. אני את הקפוצ'ינו והוא את
הקפה. הוא הציע לי סיגריה. סירבתי, כמובן. הוא שאל האם מותר
לעשן בקירבתי, ולא יכולתי לסרב לו. הרי לא כל יום אני שומע
נימוס שכזה! הוא צירף את הסיגריה לקפה שלו ונראה לי שהתמוגג
בכיסאו מעונג. אני המשכתי לשתות את הקפוצ'ינו ולעיין בפרוספקט
של מכונת הגילוח החשמלית שלי, שזה עתה קניתי באחת החנויות של
סכיפול. הוא סיים את הקפה והסתלק לו, באותה אצילות ובאותו
נימוס כפי שבא. נשארתי לבדי עם הקפוצ'ינו שלי.
כעבור רגע שוב לא הייתי לבד. ליד השולחן השכן התיישבו
שתי "דודות" שמנות ,שחורות ומכוערות נורא, וילדה אחת קטנה
מתוקה ושחורה. לשלושתן היו "ערוגות פרחים" על ראשיהן, מין
תערובת של קוקו וגן בוטאני. הסתכלתי על שלושתן וניסיתי לדמיין
איך "הדודות" נראו כאשר היו בגיל של הילדה שלהן? ואיך תראה
הילדה הקטנה והמתוקה הזאת כאשר תהיה ל"דודה"?
הן ישבו ואכלו אוכל שהביאו איתן, כנראה מהבית. פתאום ניגשה
אליהן אישה לבנה, רזה והולנדית וביקשה מהן ללכת למקום אחר. כאן
הדודות "שלפו" את תסביך הגזענות שלהן (התופעה מוכרת גם בקרב
בני עמנו בסיטואציות דומות). הן אמרו למלצרית הלבנה והרזה שהיא
פשוט לא אוהבת את "האוכל השחור" שלהם, ובגלל זה היא מגרשת
אותם. ההולנדית הלבנה כשלג לא נגררה לויכוח, אך עמדה על שלה
בתקיפות. הן קמו, אספו את שארית "האוכל השחור" ועזבו תוך כדי
המשך השמעת צלילי עלבון על ריקע גזעני. האישה הלבנה המשיכה
בעבודתה, וכעבור כמה רגעים "טיפלה" באותה מסירות ותקיפות
במשפחה לבנה לגמרי, ש"התנחלה" ליד אחד השולחנות הרחוקים על
טהרת האוכל הביתי שלה. דין אחד לכולם.
ועכשיו יש לי הרגשה שאני הבא בתור. אני כבר גמרתי את
הקפוצ'יונו שלי מזמן, יושב לי וכותב אלוהים יודע מה. אני קם
ועוזב את המקום. |