אני מרגישה כי החיות שבי הולכת ומצטמקת. בבקשה אל תיגעו בי. לא
בתוכי ולא בחיצוני. אני כאש המלחך, נא לא לחבק בלי נשיקות.
שנתיים בעלי ואני נכנסים לבית החולים, יוצאים וחוזרים ובשארית
כוחותינו מגיעים הביתה ולמיטה. אין מי שיבוא או יגיש לנו צלחת
מרק. אני כבר הייתי שם פעם, בהיות בני בשבי, אך דבר כזה לא
ראיתי. במקום שהייתי, בני אמר פעם: "מוטב למות ולא לעבור
גיהנום שחור כזה". בדיקות אין ספור וכולן בסדר, אז מה הם רוצים
ממני. טוב מותי מחיי. אחרי טיפול כזה חייבים לתת טיפול לכל
מערכות הגוף והנפש. כיוון שאין מי שייתן תשובות לתופעות
המתלוות, החולה נשאר עם בעיותיו ואין ביכולתו להתמודד איתן
לבדו.
לכן אני מתפטרת. לא רוצה ולא יכולה להתרוצץ כל פעם לבדיקות
למיניהן.
איך אומרים בצרפתית: "קה סרה סרה." מה שיהיה יהיה.