פרמנידס חווה הארה פיזית (איך הארה יכולה להיות פיזית - זה
סיפור, ובסיפור כמו בדמיון, זו עובדה).

עייף ומיוזע ממסע אקסיומטי, התיישב לו פרמנידס בכיכר שבמרכז
העיר. השמש התמקמה היטב מעליו והלחות האתונאית, שכמו בהתעקשות
של סוף ויכוח מיאנה לפסוח גם על מתכחשי הקיום, והללו הזיעו
באופן שאינו שונה בהרבה מיתר הבריות שהזיעו סתם בשל היותן
בריות פיזיות.
רק לפני חמש דקות חלף על פניו תלמידו המצטיין זנון, אשר ברגע
של חולשה ושיכחה כמעט וברכו לשלום, אולם ברגע האחרון נרתע
מפניו הדידקטיות של מורו, אשר באדישותן הזכירו לו שתורת האשליה
מתכחשת גם לגינוני נימוסין.
אישה גבוהה בלבן חצתה לפתע את הכיכר, נושאת עמה שק מצרכים.
פרמינידס נכנע לתנועה המאולצת של גלגלי עיניו וליווה אותה
בחצייתה. תוך ליווי מדוד זה הוא חש לפתע בהתעוררות מאזור
חלציו, ומיד ריסן אותה, כי הרי היא אינה. לא ההתעוררות ולא
היפיפייה הגבוהה.
שני אגל זיעה נטפו מקצה אפו, והאישה שבדיוק התיישבה בקצה האחר
של הכיכר הזכירה לו את אישתו ואת העובדה שלא אכל יומיים.
כן, כן רבותי, פרמינידס התחיל להישבר, קרקור הקיבה שהגיח מיד
לאחר מכן השכיח ממנו את היש שישנו ובמיוחד את האין שאיננו.
הוא חדל לרגע להבין את הסיבות שבעטיין התכחש לפיסי ואפילו את
המשפט המוזר הזה שלו שמרבים לצטט. אולם כל הבלבול הזה השרה
עליו לפתע הרגשה של נחת וסיפוק, הרגשה כזו שאין צורך להצדיק או
להוכיח. הוא לקח נשימה ארוכה לריאות, חייך וקם בצעדה נרגשת ללב
הכיכר. בהגיעו לשם הוא הכריז לכיכר הריק והבלתי מוצל:
"חברים, הפיזי זה הדבר האמיתי, תחיו את הפיזי..."