ובמקרה ויבואו אותם הימים
האם נדע מה בם לעשות?
האם נלך יחדיו כולנו לשדה
לצפות בענפות נודדות?
האם נדע לשמוח מפירות עמלנו הרב
ולשבת, לנוח, לחכות לבוא סתיו?

ובסתיו, בעת רוחות מנשבות
ילטפו פנינו בחן
אולי נשב, נדבר, עליהם:
על הימים היפים שעוד נכונו לנו
בתקווה שאולי לא נחריב את אשר השגנו.

כי לנו לפעמים קצת קשה הדבר
לשמור דווקא על מה שלנו יקר
אז שמא יאבד לנו זה הדבר
אולי סוף סוף נשמור עליו
גם למחר.

כן בסתיו, בעת שמים מתמלאים,
באפור ובעננים, או בכנפי ציפורים,
נחשוב על מה שלנו יקר
ונצמידו לחזנו חזק, שלא ילך מחר.

שיישאר, אולי ליום או יומיים,
שיישאר, אתנו, כאן, רק לבינתיים,
שלא ילך לסוב בשבילים אפלים,
שלא יאוץ לנדוד בשדות אחרים.

כי לנו לפעמים קשה מאוד הדבר
לשמור דווקא על מה שלנו יקר
על כן שמא יאבד לנו זה הדבר
נתאמץ סוף סוף לשמור עליו
גם למחר.

ובעת יגיע מחר
לא אפל וקודר, כי אם מפציע כשחר
נאמר תודה ונשמח, ונצחק
ובאושר לבב כך נלך.
כי על אף שדרכינו לעיתים כך סומרות
ועל אף שנשמותינו לעיתים קצת דלות
היקר מכל לנו - נשמר!
ובל נשכח:
מותר, מותר!