מיכל אבו / והעיניים נעצמות |
וחשוך בחדר
ושוב
אני נשאבת
אל תוך הצימאון האדיר
לגוף נוסף
שרוי לידי.
וזה כך שנים
שאני מפסלת אותו
יום וליל
ממציאה לו
עיניים
ידיים
פנים.
הייתי מרכיבה לי חיים
מהמבט שלו
ורגע אחרי, אני
כרוכה על צווארו
דבוקה לשפתיו
ועם רדת יום
אנחנו אחד.
והעיניים נפקחות
כי מואר בחדר
ופתאום אני מוצאת
עולם אחר
שמוט, זר
וכל כך קר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|