אתמול הצלתי את העולם.
אם להגיד את האמת, הצלת עולמות זה לא עסק של אנשים מאוד
מוכשרים ואפילו לא של אנשים אם שאיפה להצלה. בדרך כלל מי שמציל
את העולם, בסופו של דבר, זה סתם עוד איזה כלמוניק כמוני, לא
מתבלט יותר מדי. בעצם לא מתבלט בכלל, אזרח מן השורה הארוכה
מאוד של אנשים שלא תשמע עליהם ולא תרגיש בקיומם אם הם לא יתקעו
בך ברחוב, וגם אז אתה תשכח אותם כעוד זוג של רגליים ארוכות,
יעבור מולך בשנייה שאחרי.
מי שבדרך כלל מציל את העולם הם אנשים כאלו, אני יודע כי עבדתי
איתם, כי הם קולגות שלי, כי אני אחד מהם - סתם אחד שנקלע למצב
המחייב בהצלת עולם. אז הצלתי.
אז עכשיו אתה חושב שאני "יושב טוב", שבטח מאז אני כבר לא עוד
סתם אחד, שיש לי הכל: כסף, בחורות, מעמד, אתה בטח חושב שאני
נאד נפוח עם אגו מפה עד בנימינה (בהנחה שפה זה רחוק מבנימינה).
אז אני אגלה לכם סוד, בדיוק ההיפך הוא הנכון, ואני לא מנסה
לקחת פה שום נקודות זכות, אני לא מנסה להתחסד ואני לא מתכוון
להגיד שאני לא אחד כזה שישתנה בגלל ההצלחה, מי יודע אולי אם
הייתה לי האפשרות הייתי מקבל את ההצלחה בצורה הכי גרועה. אבל
אני, לצערי, כמו שאר מצילי העולמות, לא נהנה מההטבות של העבודה
הזאת, לא מחבק את התהילה. ולפעמים, דווקא מאוד הייתי רוצה לחבק
איזה תהילה.

חמש דקות אחרי שסיימתי להציל את העולם הייתי ממש צמא, הרגשתי
מיובש לגמרי, כאילו מישהו פשוט שאב את כל נוזלי הגוף שלי, אם
היית מכיר את עסקי הצלת העולמות בטח היית מבין למה אני מתכוון,
ההצלה נורא מתישה והגיוני שבסוף כל התהליך ארצה לשטוף קצת את
הגרון. אני אספר לך עוד משהו, אחרי שאתה מציל את העולם, אתה
חושב שאנשים קצת חייבים לך. לא כי אתה מחזיק מעצמך יותר מדי,
פשוט כי אתה עובד די קשה בשביל להציל עולם, שהוא בסופו של
עניין של כולם וזה הגיוני שירצו להחזיר לך טובה. אני לא חושב
שחייבים לי, אני רק אומר שזה יהיה נחמד ולא מפתיע אם יתחשק להם
להודות לי.

חמש דקות אחרי שסיימתי להציל את העולם פתאום הייתי בחולון. ליד
אחד הינשולים ראיתי אדם מבוגר שעומד ומסתכל על השמיים, הוא
כיווץ את העיניים כאילו הוא מנסה לקרוא משהו רחוק בלי משקפיים,
אולי הוא חשב שעומד לרדת גשם, באמת השמיים היו קצת אפורים.
הייתה לו מגבעת בסגנון שהיה נפוץ בשנות החמישים שזה הגיוני כי
אולי הוא אפילו היה שם, הוא נראה מבוגר, אבל צעיר לגילו. אם
הוא ביקר בשנות החמישים הוא בטוח לא היה הולך עם מגבעות כי הוא
בטח היה ילד, הוא לא נראה מספיק מבוגר בשביל לחיות חיים בוגרים
בשנות החמישים, כנראה זו המגבעת של אביו, שבטח נפטר כבר והעניק
לו את המגבעת היקרה (עושה רושם שהיא יקרה) הזו. היה לו מעיל
ארוך וגדול שמכופתר עם כמה כפתורים מאוד גדולים במרכז הגוף,
הוא עמד זקוף ונראה בריא לגילו. הוא החזיק ביד בקבוק מים
מינרלים. הרגשתי שאני עומד להתעלף והתחילה לי קצת סחרחורת, אז
חשבתי שזו לא בקשה חצופה כל-כך מבחינתי לבקש ממנו כמה לגימות.
בכל זאת, בכך שהצלתי את העולם, הצלתי גם את כל החיים בעולם,
ובכך שהצלתי את כל החיים בעולם, הצלתי גם את כל החיים בחולון,
ובגלל שהוא בחולון, אז בעצם הצלתי את חייו, אז מה זה להעניק
כמה שלוקים לאדם שהציל את חייך? זה כסף קטן, פירורים. אפילו
הייתי חושב שזה מכובד ובמקום להוקיר לי תודה בעזרת בקבוק
המים.
זה לא שאני חושב שמגיע לי הכול עכשיו, דווקא אני מאוד ביישן,
אבל הרבה יותר צמא.
אז ניגשתי אליו ושאלתי ללגימה. הוא הסיט את מבטו לכיווני
והסתכל עלי בבוז, זרק חצי נשיפה לאוויר ונענע את הראש ימינה
ושמאלה בתנועות קטנות שיצרו מן שלילה שמכוונת לא דווקא אלי,
סוג של אכזבה ממשהו יותר גדולה ולאו דווקא מהבקשה הספציפית
שלי, אלו היו תנודות של "איזו חוצפה יש לאנשים היום, זו פשוט
מגיפה". הוא הסיט את מבטו לכיוון השני בשביל שאני אבין שזו
חוצפה. אבל לא כל-כך הבנתי, אז שאלתי אותו שוב.
הוא לא אמר מילה וזה נורא העליב אותי. הוא סגר עוד כפתור במעיל
הגדול שלו והחל להתרחק במורד הרחוב. ניסיתי ללכת אחריו ולהסביר
לו את כל הסיפור על איך הצלתי את העולם וכמה שזה מעייף,
והסברתי לו שאני מסוחרר נורא. הוא לא הניד עפעף, הוא פשוט
הישיר מבט והלך, חדור מוטיבציה להעיף את הטפיל שמבלבל לו את
השכל במעשיות על הצלת העולם.

אני מספר לך את זה ואני מקווה שזה מעניין אותך, אבל עכשיו
הבנתי שיש סיכוי שאתה בכלל לא יודע מה זה ינשולים. אז אני
מצטער ולמען הסר ספק אני אסביר.
בחולון יש המון ינשולים. הם הכלאה של חתול וינשוף והם לא
אמיתיים. הם רק לקישוט. יש הרבה אנשים בחולון שמתנגדים
לינשולים. הם טוענים שהם פסלים מגושמים ומכוערים שהורסים את
יופייה של העיר כי הם כבר נורא ישנים ולא נראים טוב. אני אוהב
אותם, אני חושב שזה יפה שלחולון יש משהו מיוחד שמסמל אותה, זה
נותן לה קצת אופי. אז עמדתי ליד אחד הינשולים האלה כשהאיש עם
המגבעת נעלם בסוף הרחוב. עמדתי שם וחשבתי שלוש מחשבות
מרכזיות.

המחשבה הראשונה שטיילה בראשי הייתה מחשבה מהולה בהמון כעס. כל
הסיטואציה הזו מרגיזה, עם כל הכבוד, אני עובד, יותר נכון, קורע
את התחת, בשביל להציל את העולם, שהוא לא רק העולם שלי, הוא
עולם של כולם, של כל החיות וכל העצים וכל הפרחים וכל בני האדם.
כולם. אז איך הוא מעיז להתייחס אליי ככה? זה באמת לא לעניין.
הרי אפילו תודה אני לא שומע, אז לפחות שיראה התייחסות, איזושהי
מידה של כבוד, אולי אפילו מילה טובה. שום דבר. עם כל מילה
הייתי מסתדר, אבל אפילו את זה הוא לא טרח לעשות! הדבר הכי קרוב
לתקשורת בין-אישית שהייתה באוויר בינינו היו הנשיפות המזלזלות
שהוא גלגל לאוויר בין השלב שהוא הפנה לי את הגב לשלב שהוא החל
להתרחק במורד הרחוב. אפילו הסברתי לו איך לפני שמונה דקות
סיימתי להציל את העולם וכמה שזה מעייף ומצמיא. לא הזיז לו.

המחשבה השנייה שריקדה במוחי התנגשה כמובן בסוף המחשבה הראשונה
ותוכנה העיקרי סבב סביב כמה שאני צמא. יותר נכון, רוב המחשבה
השנייה שלי הייתה על כוס מים. דמיינתי אותה, איך שהיא מסתובבת
מול העיניים שלי כמו בפרסומות האלו של קוקה קולה, מלאה אדים
קרים כאלו שלאט לאט מתרכזים לטיפות קטנות שזולגות במורד הכוס,
דמיינתי את לפיתתי הקרה סביב הכוס ואיך שאני מוריד את הנוזל
הזה ומרגיש אותו מתפשט לי בפה ומפלח לי את הגרון, מחלחל בכל
גופי ומרגיע את הצורך החייתי הזה לשתות. וחשבתי כמה אנחנו
תלויים במשאבים כמו מים ואוכל, ואיך שזה משנה את ההתנהגות
שלנו, של בני האדם, שלפעמים לוקחים את כל הדברים האלה כמובן
מאליו, אבל עכשיו - כשאני נואש למים קרים, אני לא לוקח שום דבר
כמובן מאליו.

השלישית הכתה בי. היא הייתה שונה וארוכה במיוחד.
חשבתי שאולי הוא באמת לא היה צריך להביא לי את הלגימה הזו
מהבקבוק.
אני מניח שאתה מאמין לי שהצלתי את העולם, זאת אומרת, אני סבור
שאם לא היית מאמין לי, לא היית נשאר לקרוא את כל מה שכתבתי עד
הרגע הזה, מהסיבה הפשוטה שסתם איזושהי מעשיה מופרכת על אדם
שאתה לא מכיר שמטריד אנשים ברחוב בבקשות למים מינרלים זה לא
הדבר הכי מעניין. אולי אפילו גובל בבזבוז של זמן, שהרי יקר
לכולנו. אבל בכל זאת החלטת להישאר.
ועדיין עם כל הכנות שאני יכול לאסוף מעצמי כרגע, למרות שזה
קשה, אני חושב שאם מישהו היה בא אלי ומבקש סתם מים מינרלים
באמצע הרחוב, הייתי חושב שהוא קצת מוזר. כי חינכו אותי לא
לבטוח בזרים, משהייתי ילד ועד עכשיו אני עדיין חש רתיעה מסוימת
כלפי אדם שניגש אלי סתם ברחוב.
אני בטוח שאתה, כמוני, חושב שהאיש הזה הוא גס רוח, אולי אפילו
כפוי טובה במידה מסוימת, ושזה מוזר שהוא לא מקדיש אפילו שנייה
להקשיב או לענות לי, אבל כשאני מנסה לחשוב מה אני הייתי עושה,
קשה לי לדמיין את זה אבל ישנו סיכוי שהייתי נוהג באותה הצורה.
לא כי אני לא נחמד, כי זה מה שהפך להיות טבע האדם. אנחנו
זורעים אלפי ספקות בכל שדה הזדמנויות שניכר בדרכנו, אנחנו
יורים את המגננות שלנו על אנשים הניצבים בדרכנו שאינם תמיד
חמושים בכוונות רעות, או בכוונות בכלל. כמוני. פשוט צמא.
קשה לנו להאמין סתם, אנחנו צריכים סיבה, אנחנו צריכים הוכחה.

כשהייתי קטן הייתי פתי.
אחי הגדול יובל היה מנצל כל הזדמנות בכדי לעבוד עליי, הייתי
מפחד, בוכה, רץ לאמא, תלוי בחומרת העלילה שהוא היה מגלגל
בפניי. זאת הייתה הצגה היסטרית בשבילו.
הוא אמר לי למשל שאסור לי ליצור חושך מוחלט בחדר, תמיד חייב
שיהיה איזשהו סוג של אור, כי חייזרים בדרך כלל לא מגיעים
לחדרים מוארים, רק למקומות חשוכים לגמרי ובגלל זה אף אחד לא
יודע איך הם נראים בדיוק. אז תמיד כדאי להפעיל את מנורת הקריאה
בלילה, או איזה פנס. והוא היה מתגנב בלילה לפני שאני נרדם
ומכבה לי את האור הקטן. ואני הייתי קופא במיטה ומת מפחד.
הוא גם אמר לי שאסור לגעת במלט, שיש לו חבר שנגע במלט פעם והפך
לפסל, ופעם כשבנו אצלנו ברחוב ובטעות נגעתי, רצתי לאמא בדמעות
ואפילו כשהיא אמרה לי שזה קשקוש אחד גדול עדיין חשבתי עמוק
בתוך הלב שאולי היא לא מבינה ושעוד כמה שנים פתאום אני ארגיש
איך אני הופך פתאום לפסל. אחי גם אמר לי שאם אני אשתול סוכריות
עמוק באדמה יצמח מזה עץ של סוכריות.
לא ראיתי חייזרים בלילה, בחיים לא שמעתי על מישהו שהפך לפסל
ואף פעם לא נתקלתי בעץ של סוכריות. אבל עדיין האמנתי. בעולם
שיובל יצר לי בחיים לא הייתי הולך לישון בלי אור קטן - כי זה
מסוכן, הייתי מתרחק ממלט כמו מחומצה ומדי פעם כשאף אחד לא היה
רואה הייתי יוצא החוצה ושותל כמה סוכריות, שיהיה. בלי הוכחות,
בלי סיכות. רק כי יובל אמר.

אחרי שאתה מציל את העולם, אתה נחשב כבר כבעל ניסיון וסביר
להניח שיקראו לך שוב אם תהיה איזו צרה שמסכנת את העולם. אז
כרגע אני בכוננות, למקרה שיעלה שוב הצורך בהצלת עולם. אם יקראו
לי שוב מהחברה להצלת עולמות אני אבוא כמה שיותר מהר. אפילו שזה
מאוד מסוכן ושלא מרוויחים כלום.
אני מודע היטב לעובדה שאין לך מושג מה בדיוק קרה בעולם שנדרשו
דווקא אותי בשביל להציל אותו. ואני מצטער שאני לא יכול לחשוף
יותר מדי מידע. פשוט ביקשו ממני בחברה להצלת עולמות, הם אמרו
שמידע רגיש כל כך, שבאוזניים הלא נכונות יכול להיות מאוד קריטי
לגורל העולם ושאסור לשחק עם מידע כזה. אז אני מצטער, אבל אני
לא רוצה לסכן את העולם סתם.

אני בטוח שאתה מבולבל. אולי אתה כבר לא יודע אם לבטוח בי או
להאמין לי ואני מבין אותך לגמרי. פשוט תזכור שהצלתי את החיים
שלך, ואני לא מנסה להתלהב כאן, אני לא מחפש אהדה ואני לא רוצה
שתספר על זה לאף אחד, תהילות אני כבר לא אחבק כנראה.
אני רק רוצה קצת אמונה.

בלי הוכחות. בלי סיבות. רק קצת אמונה. וכוס מים.