אני משילה מעליי כובד יום, בגדים חמים ושנאה עצמית.
יורד גשם בחוץ והמים רותחים ואני נכנסת תחתם, מעט נרתעת ואז
מתמכרת לצריבה החמה על העור שמאדים במהירות.
אני יוצאת מהמים ומושיטה יד אל הסכין, מעבירה אותו פעם אחת על
הרגל ונוגעת, חלק ונעים.
פתאום אני שומעת קול, מדמיינת בראש אותם רבים
למרות שהוא מזמן לא פה
בעצם, אנחנו מזמן לא שם.
משהו נופל ונשבר
אולי זו הילדות שלי.

אני שומעת צעקות, כנראה שרק בראש
נזכרת איך שום מוזיקה בעולם לא משתיקה את המילים
ושום כוח רצון לא עוצר את הדמעות.
אני מעבירה את הסכין שוב ושוב עד שיורד דם
זה שורף תחת המים ואני לא מפסיקה
מים אדומים נוזלים לאיטם מהירך אל הברך אל כף הרגל ומשם לרצפה
שזוהרת כעת
הביוב הוא כמו גיהנום קטן
הוא מנקה אותי מעבר שאין לו סוף.

אני חושבת על ההיא מהטלוויזיה,
שהייתה הולכת רק על הקווים
אבל אני בכלל הייתי נוסעת במעגלים,
אחד
שתיים
שלוש
וכשהייתי חוזרת ופותחת את דלת הבית תמיד היה שקט
האופניים היו מונחות בחצר
אולי זרוקות
אולי פחדתי.

המים זורמים ואני לא מתגעגעת
אף פעם
לא כועסת
אף פעם
לא סולחת
אף פעם
לא זוכרת
אף פעם
כל-כך הרבה דם.

אני מתיישבת,
הראש מסתובב
והשיש נראה פתאום ארוך כל-כך
לשתיקה יש צליל מתכתי כזה שאי אפשר לברוח ממנו.
לעמוד באמצע כשזרע וביצית מתעקשים במקום להתחבר להיפרד
זה נורא מבלבל.
אולי אף פעם לא ראיתי את זה ככה
אבל עכשיו הכל כל-כך מטושטש
אבל כל-כך חד.

אני עושה פסים בעדינות טיפה מעל כפות הידיים
כן,
ככה הם אמרו שזה עובד
כן, ככה
אל תפחדי והכל יהיה בסדר
תשחררי
תגידי להם שאת שם
קשה להם
תסתגלי
את חייבת
את כבר ילדה נורא גדולה
ילדים גדולים לא בוכים...
אולי,
רק אנשים,
כי,
כל-כך קשה להם.

הרגשה חמימה מציפה אותי,
שקט כזה שצורח באוזניים
אני מחייכת ומשחררת אנחה
"אלוהים, אני בחיים לא אהיה כמוהם."



21.10.07