פרק רביעי

מה הוא כרגע שאל? מה אענה? היו לי מחשבות על בנים אבל להגיד
שאני הומו? "הממ... אני חושב שאני דו מיני", ניסיתי לצאת
מהשאלה. "באמת?" החזיר לי מייקל. "הממ... גם אני חושב שאני דו
מיני." וראיתי את פניו הלחוצות. רגע, רגע, מה קורה פה? הרהרתי
בתוכי. אני נמצא פה בפאב עם בחור שנראה טוב ואומר לי שהוא דו
מיני, מה עובר עליי? שאלתי את עצמי. "מייקל, אתה חושב שאנחנו
באיזה שהוא סוג של דייט?" הייתי חייב לשאול אותו. "אני הייתי
רוצה לחשוב ככה", ענה לי בפתיחות נורא מפתיעה. מה אני אמור
לעשות עם זה? אני כן נמשך אליו, אני חושב, אני לא יודע מה אני
בכלל עושה פה. ואז הוא שאל "ואתה?" "אני? אני אהיה כן אתך -
אני ממש לא יודע, אני מפחד, בחיים שלי לא הייתי בכזה מצב."
"אני יכול להבין אותך, אריק, אני פשוט חשבתי כי אתה פנית אליי
במזח..." הוא ניסה לתרץ את מחשבותיו. "אני יודע, מייקל, פשוט
העניין שאני כן רוצה לבלות אתך יותר זמן, אבל זה הכול כל כך
חדש לי." "אני מבין," אמר מייקל. "יודע מה," עלה לי רעיון
לראש, "אני צעיר,יש לי עוד הרבה זמן, למה שלא ננסה?" הייתי כל
כך בלחץ. "לנסות?" התפלא. "שני בחורים שיוצאים לדייט ונראה לאן
זה יתפתח, רוצה?" אין לי מושג מאיפה בא המשפט הזה, הרי הכומר
אמר לי שזה ניסיון מאלוהים ואני פשוט נכנעתי. בחיי, מה עובר
עליי. מייקל הסתכל אליי. "אתך, אריק? למה לא?" ואז חייך.
חייכתי אליו בחזרה ושאר הערב עבר לו הרבה יותר רגוע, שקט,
נחמד. אני בדייט עם גבר אחר ואני מרגיש טוב עם זה, חשבתי
לעצמי. אני מרגיש כל כך אחר, יותר טוב. אלפי הורמונים דגדגו לי
את הגוף, כמו שבחיים לא הרגשתי בדייט עם חברות קודמות שלי.
הכול שונה.

בסוף הערב, כשעמדנו להיפרד, לקחתי את מייקל טרמפ לבית שלו,
וקבענו שנדבר מחר. ואז הוא קירב את שפתיו ונישק אותי על הלחי.
עוד משהו ראשון בתוספת ליום הראשוני והשונה הזה. בחור נישק לי
את הלחי, נעים. שוב הרהרתי ביני לבין עצמי. נסעתי הביתה, חיוך
גדול היה מרוח לי על השפתיים. הרגשתי טוב. השעה הייתה כבר ממש
מאוחרת שנכנסתי הביתה, ואימא חיכתה לי במטבח. "אריק, אתה מוכן
לבוא לרגע?" "כן, אימא?" בחוסר רצון מופגן. "אריק, איפה היית
עד שעה כזאת מאוחרת?" התעניינה. "הממ... יצאתי עם חבר, הלכנו
לאיזה פאב ושתינו." "אני מבינה," ופניה השתחררו בבת אחת מהלחץ
שהייתה בו. "אתה מבין, אריק, פשוט דאגתי. אני לא רגילה שאתה
חוזר בשעות כאלו מאוחרות לבית." "אני מצטער, אימא, אני מבטיח
שכזה דבר לא יקרה שוב." "אני סומכת עליך, אריק. טוב, לילה טוב.
אני אוהבת אותך." אמרה והלכה לחדר השינה. טוב, עכשיו תורי ללכת
לחדר השינה. כאשר נכנסתי לחדר החלפתי בגדים ונשכבתי לישון
במיטה, נזכר ביום המאוד שונה הזה, בכיף שהיה לי ולמייקל ביחד,
בדייט, בנשיקה בלחי. ואחרי זמן מה של מחשבות והרהורים הצלחתי
להירדם.

במשך הימים ניהלנו כמה שיחות בטלפון והכרנו אחד את השני יותר
טוב. ככה עבר הזמן עד שהגיע יום שבת בבוקר. התעוררתי לבוקר יפה
באחוזה שלנו, הכול נראה הרבה יותר טוב. איזה יום מושלם לטיול
באזור היערות של ניו יורק. התקשרתי למייקל והצעתי לו לבוא אתי
לטיול. סיכמנו שניפגש בנמל בעוד כשעה. התחלתי להתכונן, ארגנתי
תיק ויצאתי. כשהגעתי לנמל מייקל כבר חיכה לי עם החיוך היפה
שלו. "בוקר טוב, מייקל," אמרתי. "בוקר טוב גם לך, אריק."
"יאללה, שניסע, מייקל?" שאלתי, בעודי מחייך רוב הזמן. "אני
אתך." אחרי נסיעה של כשעה הגענו אל הטבע המבוית של ניו יורק.
נכנסו לתוך היער, מצאנו לנו מקום לשבת ליד נחל זורם שזרימתו
הייתה מהירה בעקבות גשמי אוקטובר. נשכבנו אחד ליד השני על
השמיכה שפרשנו. למרות הקור הכללי שהיה בחוץ, הייתה לי הרגשה
חמימה ונעימה. "איזה יפה פה, הא, מייקל?" שאלתי. "מאוד יפה פה,
פעם אבא שלי היה לוקח אותי לפה ומראה לי סוגים שונים של פרחים,
עצים וכאלו." "באמת?" התפלאתי. "גם אבא שלי היה עושה את זה, זה
הנוף הכי אהוב עליי." "זה באמת נוף יפה," החזיר. הנוף והריח
שהיו בכל מקום היו פשוט מעוררי חושים, הרגשתי כל כך טוב.
ולמרות שהייתי מביא בחורות לפה ודברים מהסוג הזה, זה משהו אחר
להיות פה עם בחור. אולי הוא באמת מרגיש כמוני? "הממ... אז
אריק, הבית שלך קרוב לאזור פה?" "כן, אני גר כרבע שעה מפה."
"יפה לך," חייך. "אני מניח, אז אתה משחק משהו, מייקל." "אני?
לא, אני בעיקרון כותב, קורא, דברים מהסוג הזה." "באמת? מה אתה
כותב?" שאלתי בהתעניינות. "סיפורים, שירים וכאלו." "יפה לך,"
וגם חייכתי. "ואתה משחק?" שאל. "כן, אני משחק פוטבול. אני רכז
משנה." "מגניב, רכז משנה." "כן..." שנינו המשכנו בחיוכינו
המלאים מתח מיני. בכל אותה העת, ששכבנו שנינו על השמיכה, כל
הזמן חשבתי מה אני בעצם עושה. אני פה עם בחור שהכרתי אתמול,
ועכשיו אני שוכב אתו פה באיזה פיקניק על גדות נחל. למקום הזה
אני מביא בחורות ועכשיו אני מביא בחור. מה עובר עליי? השאלה
הזאת לא הפסיקה להטריד אותי כל הזמן הזה שהיינו שם. היו רגעים
שאמרתי שאני צריך ללכת ולעזוב, אבל אז הסתכלתי עליו ומשהו
בתוכי אמר לי לא לעזוב, שאני יכול להשתחרר עכשיו. להיות מי
שאני.
אלוהים, תעזור לי, עכשיו יותר מתמיד, אני כל כך מבולבל.

פרק חמישי

בזמן שאריק נתן לי טרמפ הביתה אחרי הדייט, הרגשתי ממש טוב. כל
כך נהניתי לבלות אתו את הערב ובכלל ההרגשה שאני אתו בדייט, כל
מה שהיה, רק יכולתי לחשוב לעצמי איזה כיף, איזה יופי שאני עם
הבחור היפה, החמוד הזה במכונית ושהוא נותן לי טרמפ הביתה אחרי
ה"דייט" שלנו. כאשר הגענו אל הבית שלי חייכתי לאריק, אזרתי
אומץ ונישקתי אותו על הלחי. והוא הביט עליי די מופתע אבל חייך
ואמר "נדבר כבר מחר". ונסע משם. נכנסתי לבית מחויך מאוזן
לאוזן, ג'וני כבר היה מרוח כולו על הספה, נרדם בעודו בוהה
בטלוויזיה. נכנסתי לחדר השינה, החלפתי לבגדים נוחים יותר
ונכנסתי לישון. טוב, לפחות ניסיתי לישון. הרצתי מחדש את
הזיכרון שלי מהערב הזה עם אריק שוב ושוב, מחייך לעצמי ושמח.
לבסוף, בשעה 4 לפנות בוקר, מחשש שאהיה יותר מדי עייף ליום
הלימודים מחר נרדמתי.

התעוררתי בשעה 6 בבוקר, רענן ושמח. התארגנתי, התקלחתי, הכנתי
תיק ואפילו הכנתי כריך. יצאתי לכיוון בית הספר. היום נראה ממש
יפה. רוח סתווית נשבה לכיווני, עננים כיסו בצורה אלגנטית את
השמש, וקרני השמש שכן הצליחו לחדור חיממו את גופי. היום בבית
ספר היה די קשה לעומת זאת, הרגשתי די בודד ומלנכולי, ככה זה
בבית ספר עבורי, בודד ולא נעים. העברתי את היום למרות הכול
וכבר חיכיתי לחזור הביתה. בעודי חוזר מבית ספר עלו בראשי כל
מיני זיכרונות מהעבר, זה משהו שתמיד היה תוקף אותי, לא משנה
מתי, זה אם בלילה לפני שינה, בבוקר לפני יציאה לבית הספר או
סתם ככה בעודי הולך ברחוב. הזיכרונות שהיו תוקפים אותי ברובם
היו זיכרונות שהייתי מעדיף לגמור  אתם, מהיסודי, חטיבת ביניים,
התעללויות וכו', אף פעם לא היו לי חיים טובים וחסרי דאגות,
אפשר לומר. כל מה שנותר לי זה רק לחיות עם זה עכשיו, שום דבר
כבר לא ישתנה, הזיכרונות הללו ממלאים אותי בפחד מתמיד מפני
כולם, לא לסמוך על אף אחד, בסוף ידפקו רק אותי, ינצלו, יהרסו,
יתעללו. ככה זה קו המחשבה שלי. השנאה שממלאת והפחד שמתפקד.

חזרתי הביתה, שמתי את התיק, ניגשתי למקרר שתמיד היה חצי ריק,
הצלחתי למצוא שם משהו להכין לאכול. אחרי האוכל (כריך מיונז
ונקניק) ראיתי טלוויזיה. האישה הביונית הייתה משודרת. בחיי,
חשבתי לעצמי, זה סתם חיקוי עלוב של סטיב אוסטין, איש השישה
מיליון דולר. אחרי כמה זמן של בהייה בטלוויזיה הטלפון צלצל.
"מייקל?" נשמע מהצד השני. "אריק, היי. מה שלומך?" שאלתי מיד,
עם תחושה טובה מאוד שמילאה אותי. "אני בסדר גמור, מה אתך?"
"כנ"ל," החזרתי, "אז קבענו שנדבר היום, והאמת היא שדי חיכיתי
לשמוע את קולך," אריק התוודה בפניי. כל מה שיכולתי לחשוב באותו
רגע זה שאני ממש שמח. "אוו," השמעתי קול כמו בתוכנית טלוויזיה
כאשר קורה משהו מרגש בתוכנית. "גם אני," המשכתי. שנייה לאחר
מכן שמעתי את אריק צוחק במבוכה בטלפון. ככה עברה לה חצי שעה של
שיחה מלאה במבוכה וניסיון להכיר אחד את השני יותר לעומק. בסוף
השיחה קבענו לדבר ככה מחר וניתקנו. נכנסתי למיטה ושוב חייכתי.
מאז שפגשתי את אריק התחלתי לחייך הרבה מאוד, חשבתי לעצמי
ונרדמתי.

קמתי בבוקר למחרת, הרגשה רעה חובקת אותי, הרגשת דיכאון לא
מרפה. רציתי לבכות, סתם כך בלי שום סיבה באמת. לא ידעתי למה,
אני עדיין לא יודע למה. ניסיתי לחשוב על אריק, להכניס מחשבות
חיוביות כדי להשכיח את העצב שתפס אותי חזק. יצאתי לכיוון בית
הספר, נשמתי את האוויר הקר של בוקר ניו יורקי באמצע הסתיו.
ניסיתי להקהות את חושיי, הכול כדי לא לתת להרגשה העצובה לתפוס
אותי. המחשבות לא הפסיקו.
התעללות שחוויתי מאימא ואבא, המכות, הקללות, השפלות, הכול צרוב
בתוכי. זה לא יוצא, זה רק מתחזק. למה? למה? אני שואל את עצמי.
דווקא כשאני מרגיש טוב, דווקא כשקרן אור קטנה חודרת לה במנהרה
החשוכה. עכשיו הזיכרונות? עכשיו הדיכאון? אני לא יכול ככה, אני
צריך להיות חזק.

ושוב עבר לו יום הלימודים, עוד יום לימודים קשה ומעייף. אבל
היה לי ברור שלאט לאט אני אקום, וזה יעבור מצדו. כאשר חזרתי
מהלימודים התקשרתי לאריק ודיברתי אתו למשך זמן רב. כל כך
נהניתי לשמוע את קולו, להתענג על צחוקו לחשוב שאני אתו.

ביום שבת אריק התקשר, הזמין אותי לפיקניק באזור צפון המדינה.
הסכמתי כמובן ולא עבר זמן רב וכבר מצאתי את עצמי שוכב לידו
בפיקניק ליד נחל ותפאורה רומנטית שנתפרה כאילו עבורנו. אחרי
שיחת חולין קצרה שבה הכרנו קצת יותר לעומק שכבנו אחד מול השני
וחייכנו, עד שלבסוף לקחתי את ידי והתחלתי ללטף לו את תווי
הפנים שלו, תווי הפנים הגבריים, המושכים, מלאי הטוב. ליטפתי
והוא בתמורה רק חייך והסתכל אליי במבט נוגה. ואז ברגע או של
טיפשות מוחלטת או של אומץ יתר קירבתי את שפתיי לשלו ונישקתי
אותו.