בנאדם גר עם ההורים מאז שהוא נולד ולא ממש חושב על דירה משלו,
לא מחפש ולא רואה.
בגיל 16 הוא מבין שהוא ממש רוצה דירה משלו, בהתחלה הוא לא ממש
בררן, לוקח מה שהוא רואה ולא חושב על חוזים לטווח ארוך, או:
"האם אני רוצה לחיות בדירה הזאת עוד הרבה זמן?".
ורוב הזמן הוא גר באיזה רחוב, ממש לא מה שהוא רוצה. אבל מה
לעשות, זה מה יש בינתיים עד שהוא ימצא את דירת חלומותיו.
ומבאס לחיות ברחוב, אבל בגלל שהוא גר שם כל כך הרבה זמן הוא
כבר התרגל אליו, שיהיה ברור, הוא לא רוצה לגור בו אבל הוא
מתרגל אז הוא כבר לא חושב כל יום למה הוא גר שם ואיך החיים שלו
פחות טובים כי הוא גר ברחוב.
אבל הוא לעולם לא מפסיק לחפש, כל דבר שהוא עושה בחייו קשור
במישרין או בעקיפין לחיפוש הזה אחרי הדירה המושלמת: הדרכים
שהוא נוסע בהן, המקומות שהוא הולך אליהם וכל דבר אחר בחייו
בצורה זו או אחרת מתקשר לחיפוש האינסופי הזה.
והרבה פעמים הוא קולט דירה סבבה אבל היא כבר תפוסה או לא
להשכרה והוא עובר מתחת לחלון ורואה אנשים יושבים שם בסלון
וחושב "איזה מניאקים, איזה דירה תפסו." אבל ממשיך ולא נתקע על
זה יותר מדי.
ולפעמים הדירה לא תפוסה אבל היא לא פנויה להשכרה ואין מה לעשות
היא לא בשוק וזה לא עניין של כסף ולא כלום, אין, הדירה לא
להשכרה מאלף ואחת סיבות, ולפעמים הכל בסדר והדירה פנויה להשכרה
והכל אבל אין לו מספיק כסף בשבילה, וזה לא שהוא מחפש דירה יקרה
וזה לא שדירה שתעלה יותר כסף תהיה יותר טובה, זה פשוט הדירה
הזאת לא בליגה שלו, מה לעשות, והוא חושב ואומר לעצמו: "טוב, אם
הדירה הזאת לא בליגה שלי, אז כנראה שזו לא הדירה בשבילי."
ולפעמים הכל בסדר והדירה פנויה ובמחיר המתאים אבל הוא קולט את
המבט העקום שנתנו לו ואז אמרו "לא נראה לנו שאתה הדייר המתאים
לדירה הזאת."
והבנאדם כבר מתחרפן ולא מבין "למה?! מה יש?! הדירה פנויה, יש
כסף, הכל מתאים, למה לא?!" ואין תשובה, הוא פשוט לא מתאים
וזהו, והבנאדם כבר באטרף אבל אין מה לעשות, ממשיכים לחפש.
ומדי פעם הוא מוצא איזו דירה והכל מסתדר והוא חושב לעצמו "וואי
הנה מצאתי! איזו דירה מגניבה!" והוא עובר וחי שם חודש וחודשיים
ושלושה ובסוף תמיד מתברר שלא ואולי הוא טעה וכנראה שזו לא
הדירה בשבילו והאמת שבדרך כלל אחרי חודש כבר נמאס לו מהדירה
החדשה והוא עוזב אותה כי הוא מתגעגע לחופש של הרחוב וממשיך את
החיפוש אחרי הדירה שלו.
וכולם אומרים לו "אל תדאג! הדירה בשבילך נמצאת שם איפשהו, אתה
תימצא אותה!" והבנאדם מאמין להם וממשיך והוא כבר לא צעיר וכבר
שנים שהוא מחפש את הדירה ובינתיים גר ברחוב, ולמרות שהוא כבר
רגיל אליו הוא עדיין רוצה לעבור לדירתו המושלמת, הדירה שמככבת
בחלומותיו ובפנטזיות שלו, הדירה שאותה הוא מבקש בכל פעם שהוא
רואה כוכב נופל, בכל פעם שהוא מכבה נרות על עוגת יומולדת, בכל
פעם שנושר לו ריס.

ואז יום אחד הוא רואה דירה, דירה נחמדה, לא, הלב שלו לא החסיר
פעימה כשהוא ראה אותה אבל היא הייתה נחמדה ואחרי מחשבה הוא
החליט שלפחות היא עדיפה מהרחוב עכשיו. אחרי משא ומתן של איזה
חודש, העניינים מסתדרים והוא עובר לדירה החדשה.
הכל נחמד ויפה וכיף להיות סוף-סוף בדירה חדשה, במיוחד שהוא
חיכה המון זמן לרגע הזה, ולמרות שהוא אומר לעצמו שהוא יקח את
הדברים לאט-לאט הוא מוצא את עצמו מתאהב לגמרי בדירה הזאת ומבין
שכל מה שהוא חלם עליו הי מוטעה ובעצם הדירה הזאת היא הדירה
שהוא חלם עליה כל חייו והנה הוא מצא אותה, הם כולם צדקו, הדירה
המושלמת בשבילו קיימת והיא שלו עכשיו, הוא מאושר, הוא באקסטזה,
הוא מצליח לרסן את האושר שלו, הוא לא נאמין שחלומות באמת
מתגשמים והנה הוא נמצא בדירת חלומותיו, ובגאווה הוא מראה אותה
לחבריו ומדבר עליה כל הזמן והחברים שלו שמחים בשבילו והוא מראה
אותה להוריו וגם הם אוהבים אותה ושמחים בשבילו.
ומתחת לפני השטח יש בעיות אבל הבנאדם אומר לעצמו "היי, שום דבר
לא מושלם, וזה רק עניין של להתרגל לזה וזה הכי קרוב למה
שחיפשתי בעולם" והוא עדייו מאושר, מאושר מאוד.
ושנה הוא גר בדירה המדהימה שלו ומחייך שהוא רואה אנשים
שמסתכלים עליו ואמרים לעצמם "איך הוא השיג דירה כזאת מדהימה?!"
ומקנאים והבנאדם בעצמו לא יודע איך הוא השיג אותה אבל שמח
שהשיג.

ואחרי שנה מאושרת פתאום הכל מתמוטט, ומוציאים אותו מהדירה
ואומרים שזה לא הוא זה הם וזה פשוט לא זה, והבנאדם לא מבין, מה
הוא עשה לא בסדר?! הוא עשה כל מה שהוא יכול והוא ימשיך לעשות
רק תיתנו לו להמשיך לגור בדירה הזאת והם אומרים שאין מה לעשות
וזה פשוט לא צריך להיות הוא בדירה והבנאדם מתרסק ולא מבין
וחוזר לרחוב ובוכה על מר גורלו ואין לו אפילו זין להמשיך את
החיפוש בו עסק כל חייו. הוא בטוח שהוא לא צריך לחפש והוא כבר
מצא את הדירה שלו אבל זרקו אותו ממנה, ויום אחד הוא עובד מתחת
לחלון של הדירה ורואה שם איזה בחור גבוה ובלונדיני והבנאדם
אוכל סרט מטורף ורוצה לפוצץ את הבחור אבל ממשיך בחזרה לרחוב
שלו בעיניים דומעות והוא כבר שכח איזה מסריח הרחוב הזה והשנה
שהוא גר בדירת חלומותיו חרטה את עצמה בליבו ויקח לו המון זמן
להתרגל שוב לרחוב המסריח שהוא גר בו רוב ימי חייו ובא לו למות
כי הוא לא רואה את עצמו מוצא עוד דירה כזאת, וחברים באים
ועוזרים לו ואומרים לו בוא איתנו, נצא, נחפש דירות. ולבנאדם לא
בא כלום חוץ משלכב בפינה של הרחוב שלו בקופסאת קרטון ולבכות.

והוא יודע, הוא יודע שכנראה זו לא הייתה דירת החלומות שלו
וכנראה זו לא הייתה הדירה בשבילו והוא גם יודע שכולם צודקים
ושהוא ימצא דירה אחרת ויותר טובה והכל נכון אבל זה לא עוזר לו
עכשיו כשהוא שוכב ברחוב וקר לו והוא חושב על הדירה שהייתה לו
במשך שנה ואיך הוא היה מאושר ואיך הכל נלקח ממנו בלי סיבה ואיך
אין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להחזיר לעצמו את הדירה הזאת.
לא, זה לא עוזר.
והוא גם יודע שהזמן ירפא.
אבל הזמן לא זז כשאתה בדיכאון.
והרחוב קר ובודד.
והדירה הזו שהעברת בה את השנה הכי מאושרת בחייך, היא לא בעיר
אחרת, ולא במקום אחר.
היא מולך, וכל יום אתה מסתכל בחלון שלה וזוכר את הזמנים שבהם
אתה ישבת שם בפנים, מחייך, מאושר ולעולם זה לא ישוב.