ואם היית האחת אז אולי תחזרי
אפילו שנעלמת מחיי.
כי אם היית האחת ששברה לי את הלב,
אז אולי תמצאי את הזמן לחבר שברי מציאות.

כל זמן שחושב מחשבות של פיקחים
מבין עצבונות אחרים,
מבין עצבות של יחיד טוב מאוד,
כי היית.

את שגרמת לי להיות הכי חכם,
הראית לי נקודות של חדלון,
של רצון לא להיות
או להיות
רק עם מישהי שכתובה בשירים.

בשירי שלי, שכתבתי, לא עזבתי,
משך שנה תמימה עוד מעט.

סוף כל סוף יודע מה שחיפשתי תמיד,
רק חבל שהרגשה שכזו,
לא עולה בקנה אחד,
עם אחרים, חברים,
איתך.

כאילו הבנתי מה שלא רציתי להבין
אולי קשה לי להיות אחד מני רבים.

מתעורר בכל בוקר ומקווה
שאולי תהיי שם כמו שהיית ממזמן,
כשלא היה לנו זמן.
התעוררתי בבוקר ואת מלטפת,
מכינה לי קפה וממשיכה בשלך
ואני מאושר,
מאושר.

תקופת יופי.

תקופת חושך.

ואת הסרט בתאטרון אני בכלל לא זוכר,
רק את הסוף,
כשאמרת שזהו זה,
ואני...
מוותר?

ונלחם עם האובססיה כי יודע,
אסור.
אבל איך, לעזאזל איך
ואעזוב,
חלום כל כך טוב.
אוחז בכל הכח, לא מרפה
ואת לא מרפה,
ממש בלי כוונה,
בלי שום מחשבה עליי.
וכואב לי.

זמן עובר, זמן עובר, זמן עובר
אני לא גדל, לא גדל,
לא הופך בוגר.
את עדיין פה, עדיין כאן, עדיין מגששת סביבי
או שלא.
זה הכל בראש שלי, בראש שלי.
ואני משתגע,
לא מצליח לבלוע את הגלולה המרה,
כל כך מר לי בפה,
מתכווצת הבטן,
מר לי.

אני צועק די.

תתקרבי.