הפלצת. לא אחד שנשמע כמו זעם האלים או משהו בקנה מידה גלקטי,
אבל גם לא משהו להתבייש בו. הפלצת. יותר נכון התפלק לך. ועכשיו
הכל אבוד. אתה והיא יושבים על חומת האבן ברחוב הקטן ליד בית
הכנסת השכונתי וחושך. רק מכונית מדי פעם עושה "ורררווווום"
וחולפת אל תוך הסיבוב. ודווקא היה חיוך, לשניכם היה. ודיברתם
על הילדות בעיר הזאת, ששניכם כבר עזבתם מזמן, ועל איך הייתם
יורדים את הירידה הגדולה ישובים על הסקייטבורד, ואיך המשוגעת
בסוף ברחוב הייתה תמיד צועקת באמצע הלילה לבן שלה, אלי, הילד
המופרע הזה שאין סיכוי שלא יצא עבריין. ולחיוך הצטרף צחקוק,
וכמעט אמרת לה שאהבת אותה מכיתה ט', כשהיא נגעה לך ברגל בדרך
שלא נגעו בה קודם. מין ליטוף כזה, אבל קצת מיני. לא משהו
שמישהו אחר היה שם לב אליו, אבל משהו שהיה מספיק בשביל שתזכור
אותו עד היום. 12 שנה אתה חושב עליה. על איך תנשק אותה בפעם
הראשונה, איך תזיין אותה בפעם הראשונה, והשלישית. והופ! הכל
מתנדף ברוח. פתאום הכל מסריח נורא, ואתה יודע שזה שלך. וגם
היא. תמיד היית ידוע בבעיות המעיים שלך. כשאתה ודוד ליוויתם
טיולים של בתי ספר אחרי הצבא, קרה המקרה שהפך אותך לאגדה
גסטרולוגית. אתה לא זוכר מה אכלת. אולי גבינה? כן, גבינה תמיד
באה לך רע. בכל מקרה, אתה ירית צרורות מהעכוז כמו מאג משתולל.
היית כל כך מסריח שכל הילדים מכיתות ה' הלכו מאה מטר קדימה,
הכל רק לא להתקרב. בסוף המסלול שעלית לאוטובוס, כל המאגניבים
ישבו מאחורה, ולידך, מקדימה על יד כל המורים, ישבה איזו ילדה
חננה שמנמנה. אתה הרגשת אותו מתבשל. ידעת שמדובר במשהו רציני,
לא מוסרי, אחד כזה שאסור לפי אמנת ג'נבה. ידעת שאם הוא משתחרר
זה יגמר בבכי. אז החזקת אותו בפנים. עשר דקות, חצי שעה. וכל
הילדים שרים ועושים רעש ואתה מרוכז, רק שלא יברח. ואז, כשהיית
כבר שאנן, הגיעה הקפיצה בכביש, ובלי שרצית הוא הסתנן החוצה.
גנב את גבול פי הטבעת כמו מקסיקני בטקסס. והכל הסריח, אבל ממש
הסריח. הכי מסריח שיצא לך. אפילו לך הוא הפריע, והרי את שלך
אתה בדרך כלל מסמפת. ואז זה קרה. הילדה השמנמנה התחילה לפרפר.
ראית שהיא מנסה להתמודד, אבל היא הייתה מנומסת מדי בשביל לסתום
את האף. רק בת 10 וכבר מנומסת מדי, עצוב. היא התחילה להחליף
צבעים ופתחת את החלון, אבל כבר היה מאוחר מדי. היא התכופפה
ושלפה את התיק החמוד שלה עם הדמויות המצוירות ממתחת למושב
והתחילה לפשפש בו בטירוף, כאילו מחפשת משהו. ואתה ישבת שם,
נבוך, לא מבין מה היא עושה. המורים והילדים סביב פתחו חלונות
והביטו בילדה לא מבינים. אבל החידה נפתרה במהרה. השמנמנה
הוציאה שקית, רוקנה ממנה את הסנדביץ' ופשוט הקיאה. מאז זה הפך
לאגדה. אגדות כאלו הם בדרך כלל משהו שגדל בטלפון שבור ונהיה
מוגזם, אבל לא במקרה שלך. הילדה אשכרה הקיאה מלהריח את הנאד
שלך - ממש כמו חותמת איכות על מכשיר חשמלי. תו התקן של
הסירחון. מאז שסיפרת אותו בפעם הראשונה הוא מיד נהפך לסיפור של
החבר'ה. הרי לכל חבר'ה יש סיפורים כאלה. בצבא, מחלקות וגדודים
נמדדים לפי סיפורי הגבורה, עם חבר'ה זה לפי הצחוקים. כל פעם
שמישהו מהחבר'ה היה נפגש עם נציג של חבר'ה אחרים, והשיחה היתה,
כמו תמיד, מגיעה לנושא הפלצות, סיפור הילדה המקיאה שלך נשלף
מיד כמו אס משרוול והבהיר לכולם מי החבר'ה הכי רציניים. אבל
ההבדל הוא שאז זה היה די מצחיק, ועכשיו, שאתה עם לירון, והיד
שלה כמעט נוגעת ברגל שלך, עכשיו שאתה מרגיש בבטן התרגשות כזאת
שלא הרגשת כבר יותר מחמש שנים, עכשיו - הכל פתאום מסריח.
ואתה יודע שזה לא לעולם לא יצחיק אותך, גם לא עוד עשרים שנה.
כמו גז עצבים אתה מתאבן, משותק. במקום לתפוס אותה ביד ולגרור
אותה מהאזור הנגוע, לזרוק אפילו איזה בדיחה על משהו שאכלת, אתה
נשאר שם איתה, והריח עוטף אתכם כמו נחש חנק. אתה יכול לראות
אותו חודר לנחיריים שלה פנימה, ומושך את המחוג הגדול שכבר
הצביע על "כן" לכיוון ה"לא". אתה יושב שם מאובן וצופה במה
שיכול היה להיות משהו ממש ממש טוב, מתעכל בריח הנורא הזה.
שילוב של ביצה רקובה, גבינה צרפתית ומוות. בדיוק, ריח של מוות.
ואתה יודע שהיא הייתה צוחקת על זה אם רק היית נותן לה הזדמנות.
אבל לא. אתה רואה את העיניים שלה מתכווצות, המצח מתקמט וזהו,
זה אבוד.

הפלצת. עכשיו תשלם על זה.