ומעל הכל
אף אחד לא יודע כלום
את אחר הצהריים הזה ביליתי לבד
כמו כל יום אחר
יושב מול הבטון המדכא הזה
סגור עם חבילות מרוטשות של ירחים מתים
הצרות שלי רק מתחילות
וכבר לאף אחד אין כוח אליי
חפיסות תודעה רק מגבירות את הקצב
שבו נעים הדברים
ואז הכל נשאר לבד
שכנים של מישהו
עזבו את הכנסייה המשפחתית
ועברו לאוהל משותף להם ולעבריינים
חולת הרוח המשותפת לי ולך
זרקה את עצמה מהעיר
וחליפת הזמן שלה פלשה לחלל
אבל לך לא אכפת נכון?
כי אתה הרי חולב אותה
וזה בסדר כי כולנו חרות