היא אהבה את הדרמה הזאת. להתחבק ערומים בחורף במרפסת כשקר,
להביט בנוף בלי לדבר במשך שעות. אתם יודעים, הסצינות האלו
מלאות הפאתוס, אלה שנכתבות היטב בספרים. או בשירים. ספרים כאלה
היא גם אהבה לקרוא.
להתרגש מהדרמה הזאת. להראות מתרגשת. לשבת ליד החלון הגדול עם
הספר, לשחק בשיער, לצחוק בקול. היא חלמה להיות שחקנית, אז
במקום על הבמה היא עשתה את זה איתי. וגם לא איתי. כל הזמן.
לפעמים כשאנחנו יושבים בסלון והיא לוגמת בפואטיות מספל התה
שלה, אני בטוח שעוד רגע ידפוק בדלת מישהו עם חליפה כזאת עם
מטפחת אדומה בכיס, ואני אשאל "אפשר לעזור?" והוא בכלל ידבר
אנגלית ויגיד ש"האוסקר הולך ל..." ופתאום ידלק זרקור שיעשה
סיבובים אצלי בסלון, מאיר את הכורסה, את הדלת לחדר השינה, את
הטלוויזיה ואת התמונות שעל הקיר ופתאום יעצר עליה. "סיון
רותם!!!" והיא תתרגש נורא, ואז היא תודה לכולם. וגם אז, עם
הפסלון ביד, היא תשאיר אותי לסוף הנאום ותגיד שהיא אוהבת במין
דרמה כזאת, מזויפת. ואני אחייך כאילו גם אני מתרגש. והמצלמה
תיקח אותי בקלוז-אפ. חדי העין בבית כבר יראו לפי הקמטים של
החיוך שאני לא רוצה להיות שם, אבל הרוב יגידו "איזו אהבה יש
לאלו".
אבל כל זה אף פעם לא קרה. ובמקום האוסקר היא עשתה לי נעים
בשיער בזמן שראינו סרט שחור-לבן בטלוויזיה. ואני פראייר של
נעים, אז נשארתי. נשארתי בדרמה הזאת בגלל הנעים. בגלל שנעים.

ממש רגע לפני שהיא חלתה כמעט קיבלתי את האומץ. באמת. אצלי בראש
כבר החלטתי לעזוב. להשאיר אותה לבד עם הפאוזות מלאות החשיבות
בשיחות הטלפון, עם הדמעות המתנשאות שלה, להשאיר את הכל למישהו
אחר, וללכת. אם רק הייתי עושה את זה שנה לפני, חצי שנה... טוב,
כנראה שככה זה שמחכים, בסוף אוכלים אותה. אם רק הייתי קונה
כרטיס טיסה לברזיל אפילו חודש לפני ונעלם אל תוך הים, הייתי
חוסך 17 שנים מהחיים. 17 שנים של חרא, 17 שנים של דרמה. דרמה
מהסוג הכי דרמטי: דרמה של שיער נושר, דרמה של הקרנות, דרמה של
גסיסה איטית. תגידו שאני אגואיסט, אבל מה יש לבנאדם חוץ מהחיים
שלו? אז כן, רציתי לברוח, להשאיר אותה עם העירויים והכימותרפיה
שלה, לשים בגד ים ולצלול אל תוך הים. לצלול ולצלול ולצאת בחוף
של קופה-קבנה, בארץ טרופית יפה, עם ים ועולם וכל זה.
אבל נשארתי, והייתי דרמטי. דרמטי עם הפרצופים הרציניים שאני
נפגש עם ההורים שלה. דרמטי כשאני מחזיק לה את היד, והיא ידעה
הכל. היום אני מבין שהיא ידעה כל הזמן. אני נשבע לכם, היא
החלימה רק כדי לתת לי תקווה. וכולם היו שמחים, והיא אפילו כתבה
ספר על הניצחון שלה, וכתבה בו עלי ועל כמה תמכתי. כולם אמרו
שאני איש מדהים, בן-זוג למופת.
היא נתנה לי לפנטז על איך אני עוזב. כבר היה לי מותר. עברו
שלוש שנים והיא הייתה בריאה ומאושרת. אבל אני, כהרגלי,
התמהמהתי. פחדתי. ובשנייה שהיא ראתה לי את החופש בעיניים,
בשנייה שהיא ראתה את הכחול בעיניים שלי הופך לים ולשמיים, היא
רצה לשירותים והקיאה. למחרת הרופא כבר אמר לה שהסרטן חזר. חזר
לקחת לשנינו את החיים.

אז היא עלתה לשחק את ההצגה של חייה, ושל מותה. והיא ליהקה אותי
לתפקיד המשנה. ואני שיחקתי, שיחקתי מעולה, לרגע לא פישלתי.
טוב, היה לי מספיק זמן ללמוד את התפקיד. כשהסרטן התפשט מהכבד
לריאות, אני הייתי הכי מבין. למרות שאני לא זוכר שאי פעם
בכיתי. את זה לא הצלחתי לעשות. זה שמור לשחקנים גדולים ממני.
אני יודע שאני נשמע רשע או פחדן עלוב, וזה לא שלא היה לי אכפת.
היה לי, אבל האמת, הייתי בעיקר עצוב על עצמי. הרי מישהו אחר
היה יכול לשחק את התפקיד שלי כל כך יותר טוב. ראיתי אותם, את
הגברים האלה יושבים לידי במחלקה. נכנסים לאמוק של בכי, מתפרקים
אל תוך זרועות, מתפתלים כמו תולעים שחתכו להם חצי גוף. ואני
ישבתי לידם, תומך ומבין, אבל בלי הפירוטכניקה.
כמה שנאתי אותה אז. את הזמן שהיא לקחה. שנאתי את הסרטן העצל
שלה, שבמקום לנגוס הוא מנשנש. טועם קצת מפה, קצת משם. כמו
בטעימות שעשינו לפני החתונה, אז, כשעוד אהבתי אותה. בתקופה
הקצרה שהיא עוד נראתה לי מסתורית, קלאסית כזאת, אישה אמיתית.
היא רצתה שהכל יהיה מושלם ברגע הדרמטי הזה. עם שמלה דרמטית,
וחופה ואוכל ומפיות ומפות ואורחים דרמטיים. אצלנו לא היו
ריקודים מטורפים, הייתה מוסיקה עברית. היא התעקשה ואני הייתי
מאוהב. כבר אז, שראיתי את כל החבר'ה שלי יושבים בצד ומדברים
במקום לרקוד ברחבה, והסתובבתי וראיתי אותה רוקדת צמוד עם אבא
שלה, כבר אז התחלתי לחשוד. אבל אף פעם לא האמנתי שהיא תעקוץ
אותי ככה. אותי, שכל כך פחדתי לאבד את החופש שלי, שאף אחד לא
האמין שאני אי פעם אהיה מסוגל בכלל להתחייב. אותי היא כבלה עם
המחלה שלה. הסרטן שלה צבט אותי ברגל ולא שיחרר.

אני בן 45 עכשיו והיא מתה. היא לא ויתרה עד הסוף. ישנתי לצידה
שהמכונות ציפצפו. כמו בטלנובלה ישנה היא נפרדה ממני לשלום,
מפרפרת לי בידיים. כשהרופא הגיע הוא לא הביא פסלון של אוסקר,
רק עצם לה את העיניים. ביקשתי להישאר איתה לבד וכשהוא הלך
פתחתי את העיניים בחזרה. מלטף את המצח הקר והמזיע, את הראש
הקירח, מסתכל בפרצוף הזה, עם הלחיים והשפתיים שנעלמו והשאירו
רק עצמות בולטות, ומתפלא כמה הוא דומה לפסל המחורבן הזה שלא
הגיע לעולם. הסתכלתי לה בעיניים, ובפנים ראיתי רק מוות מלוכלך.
מוות בלי טיפה של סגנון או עידון או איפוק. אחרי כל כך הרבה
מאמץ שהיא השקיעה בלהראות כמו אדם עד השנייה האחרונה, המוות בא
ודרס אותה בלי לעצור, לא משאיר לה קמצוץ של כבוד להאחז בו.
ופתאום, אחרי 17 שנים של אובר-אקטינג, היא בבת-אחת כבשה אותי
עם המשחק העדין והמדויק שלה, עם הריק הזה, עם האימה האוטנטית
של הסוף. היא יצאה בגרנד-פינלה, הוילונות סוגרים על חייה לקול
מחיאות הכפיים הסוערות של אלף מכונות החיים שלצידה. ואני
הצטרפתי אליהם, ובכיתי.
חיי האלמנות טובים אלי. אני לא אתחתן עוד. ילדים אני לא רוצה.
גם ככה זה מאוחר מדי. עם סיון זה לא קרה. היא תמיד אמרה שהיא
עקרה, אבל אני יודע שהיא פשוט לא רצתה לוותר על מרכז הבמה.
הגוף שלה סך-הכל עשה כרצונה. אני חי ברוגע, בלי שיאים ובלי
מפולות. אני מנסה שלא, אבל נזכר כל הזמן בכל מה שיכל להיות לי
בלעדיה. אבל כמו מעריץ אמיתי, כל שנה אני חוזר לקבר שלה ומניח
זר פרחים. זורק אותם על במת השיש ומריע לשחקנית הגדולה ביותר
שאני מכיר. מלכת הדרמה שלי.