בסתיו ההוא,
לקחתי לי חופן בדידות,
וישבתי בגן ציבורי.

נעצבתי.

העלים,
רוקדים ריקוד סוער, מתפרץ,
הרוח מנצחת עליהם בטירופה.
זו אשמתם.

או שמה היו אלה השמיים?
רכים ודהויים,
מותשים,
מותשים.
השמש צרבה אותם עד כדי כאב.

או אולי,
היה זה לבי הכחול,
המתפייט?
כמו דמעה עצורה שנקווית חרף רצוננו.

ביושבי בגן,
כתבתי שיר ובו לב פייטן,
סקרן מאוד,
אך לאחר שעמלתי, לחש לי לבי:
"בעצם, אינני רוצה את סודות הסתיו ללמוד".