אני יושבת על דרך, חובשת מגבעת
הכל מעלי מתחתי ובצד.
אני מתרגשת, מתנגנת ברוח,
אוחזת מפתח גדול מיוחד.
אני מתדפקת, אני והגשם
לעבר ההוא שנגמר עוד מעט וכבר לא יודעת מתי יהיה סדר.
הכל מסודר. הכל מסודר.

אבל,
אם ישאל אותי מה, האם אדע לענות רק בדממה?
אולי.
אם ישאל אותי שוב האם אדע לענות רק על מה שחשוב?
אולי.
אם ישאל אותי  מתי האם אדע שלא לברוח לשולי?
אולי.


אני כורעת על ברך, חותכת מגבעת
חתיכות מעלי מתחתי ובצד
אני מתרכזת, מתנגדת לרוח
פתאום על פניי עולה פרצוף מפוחד
לבי מתדפק כשאני בורחת
מתחפרת בכל, ושוכחת.