יום אחד כשעמדה במרפסת, מהודקת כהרגלה בחליפה אנגלית שלושה
חלקים, הוא ראה אותה. חדת עין היתה, אך גם אם ראתה אותו לא
הבחינה בו. פניה היו תמיד מופנים כלפי מעלה והוא, למרות שהיה
גבוה, נראה כמו שאר הכפריים המסתובבים בעיר כדי למצוא עבודה.
הוא ראה אותה וידע. ידע שמה שעשתה לו הוא בלתי הפיך. לא משנה
שלא ידע מי היא, לא משנה שהיה מאורס לבת דודתו, לא משנה שהיא
נראתה עשירה והוא עני מופלג, לא משנה.
היא היתה בתו הבכורה של סוחר מאוד מצליח. יפה, יהירה, דעתנית
ומפונקת. למדה באליאנס וחליפותיה נתפרו על פי מידה.

אחרי מספר ימים החליט בניגוד למקובל באותה תקופה, לגשת לביתה
ולדבר עם אביה. הוא הגיע בגלביה. אף שאביה היה איש פתוח
ומודרני נראה הדבר תמוה בעיניו ובכל זאת החליט לקרוא לבתו
שתשפוט בעצמה. היא ראתה אותו וצחקה כאילו מדובר בבדיחה ויצאה
מהחדר. הוא לא התייאש וחזר לבקר בבית הגדול עוד כמה פעמים
במאמץ לשכנע אותה. היא לא הסכימה לקבל את פניו והוא נאלץ
להסתפק בשיחות נימוסין עם אביה.

יום אחד, אולי בעקבות עצה שנתן לו אביה, אולי פשוט נמלך בדעתו,
החליט לקנות חליפה ובא אליה.
בחליפה הזאת היו כל אותם דברים שרצה להגיד לה ולא הצליח כי
הגלביה החרישה את אוזניה. כשראתה אותו הבחינה בגובהו, בעיניו
הכחולות, בלחייו הסמוקות והחליטה שכן, בחור יפה, בעצם למה לא?

במשפחתו שבכפר היתה סערה גדולה. איך הוא מעז? לבטל אירוסין,
לבחור אחת שאינה מהמשפחה, נוכריה היתה בעיניהם. על כן החליטו
לא להגיע לחתונה שהתקיימה בבגדד. היא מצדה לא התרגשה, גם ככה
ראתה בהם נחותים ולא רצתה בקרבתם.

ביום החתונה קיבלה מתנה מאביה שרשרת ותליון משובץ יהלומים.

הם גרו בבגדד בבית גדול ויפה בשכונה טובה. היא ילדה לו בן בכור
מה שזיכה אותו בתואר אבו ח'זקאל. אחריו ילדה לו עוד ועוד בנים.
בבית היו כמובן טבחית, תופרת, מטפלת ומנקה. הוא מעולם גם לא
ציפה ממנה... הכל היה לשביעות רצונה; ושביעות רצונה היתה
שביעות רצונו.

הוא עבד כצורף ואחר כך בחברת החשמל והחיים היו נוחים וטובים
בסך הכל. אחרי שישה בנים, שהיתה מאוד גאה בהם, ילדה לו בת. הוא
היה מאושר.

עם הקמתה של מדינת ישראל הימים הפכו קשים יותר ויותר ליהודים
בעיראק, עד שבשנת 1951 הוצע להם לעלות לישראל. היתה הענות
גדולה מאוד. רובם הגדול נרשמו לעליה בבית הכנסת הגדול. גם הוא
נרשם, בשמחה. תמיד חלם לעלות לארץ ישראל, להגשים את חלומם של
אבותיו. היא לא רצתה לעזוב בשום פנים ואופן, אך לא היתה ברירה.

בארץ הגיעו למעברה בשער העליה. לצריף. היא לא הפסיקה לבכות.
הוא עבד בעבודות דחק והפרנסה היתה כמעט בלתי אפשרית. הוא ידע
שיש לה כסף, הוא עזר לה להגניב את תליון היהלומים כשיצאו
מעיראק, אך מעולם לא ביקש ממנה אגורה. גם לא לאוכל לילדים.

מוקפת לרוב בעולות מרומניה שאת שפתן לא ידעה וביוצאות עיראק
שבקושי ידעו קרוא וכתוב, כל העולם החדש היה חסום בפניה. עברית
לא ידעה ולא רצתה לדעת. זה לא מנע ממנה לקום כל יום בשעה עשר
(אחרי שהוא העיר את הילדים, הכין להם ארוחת בוקר, שלח אותם
לבית הספר והלך לעבודה) להתלבש וללכת עם כלתה, חברתה היחידה,
להצגה יומית ולאחריה למסעדה, ולחזור הביתה אחרי שהילדים חזרו
מבית הספר ואכלו מה שהוא הכין להם לארוחת צהריים.

לא עבר יום שלא התגעגעה לבגדד שלה. שלא חלמה שתשוב לראותה.
"בדלה אל- בע'דד" היתה בוכה...
כשאני נולדתי הם היו כבר בני יותר משבעים. אני בתה הבכורה של
בתו היחידה, בבת עינו. בעיניה, עוד נכדה. מדי יום שישי היתה
שולחת אותי לקנות לה נרות לשבת כי אף פעם לא היו לה מספיק
ומדברת איתי בערבית שלא הבנתי, מתוסכלת לפחות כמוני.

יום אחד סבא הרגיש לא טוב ולקחו אותו לבית חולים, שם נשאר כמה
ימים. כשחזר הביתה הזדרז לשבת לצדה על הספה שם חיכתה לו ושניהם
החזיקו ידיים ופרצו בבכי. גם אני. עד לאותו היום לא הייתי
משוכנעת שהיא אוהבת אותו.