אם עומדים איפה שכבר אפשר להריח
את הבושם,
נוצרת תחושה של קירבה
אבל לא הוא ולא הבל פיו
יודעים את דעתי על הבעת פניי
כשאני בוכה
(הצבע החום שמתרטב, האף שמאדים,
ואריק איינשטיין שמתנגן לי כל הזמן במחשבות).
אמנם עיניו טובות
כנשים מבוגרות באוטובוס אל לחיי הרטובות
אבל הן אינן בשבילי,
כפי שבסוף ארד בתחנה שלי
והן בשלהן.
אני כמו ילדה קטנה בהררים של טישו
מומיה, אולי -
חונטת את עצמי באותו רגע
אהוב, ישן
עד שהצלקות יצופו מעלה
מעומקן המכוער.
בינתיים אני במושב קרוע
ליד הדלת האחורית -
הדרך בה צריך להגיד שלום
אף פעם לא מסומנת
או מקושקשת בעטים
אבל סופה איכשהו תמיד
ידוע. |
