כמה אירוני כי רק מחלת הסרטן הולידה קשר אנושי. איני מוריד
מערכה של חייה של דודתי, נהפוך-הוא, העקשנות ורגישות היתר שלה
הן מחננו המשותף, אף יותר מהורי, אך קשה לי לציין מדוע היא הכי
טובה בעולם בפרטי פרטים לאור הנסיבות.

הסרטן כידוע היא חיה בעלת שריון קשה, ולפעמים כיוצא בכך תעדיף
מקומות קשים, דודה נורה הייתה קשה. קשה מבחוץ ורכה מבפנים,
ולכן יריית האזהרה שנורתה לנורה, חדרה את הרכות הפנימית, אבל
לא עברה את מחסום התודעה.

ריכוך הקליפה ושלב התודעה באו מאוחר מדי, והייתה לנו כחצי שנה
לנסות לאחות את הקרעים. לא הצלחנו כמובן בגלל הקליפה שסביר כי
הגנה עליה כל כך הרבה פעמיים בחייה, אך לפחות למדנו משהו חשוב
מהעשייה - לטוב ולרע, אין כמו המשפחה, ואי אפשר להתעלם ממנה.
כמעט חצי שנה אחרי, לא הסתדר כמו שרציתי, אך ניתן להבין כי כל
אחד בצורו. נותר רק לקוות לאיחוד האבנים הקטנות לסלע יום אחד.

מה עדיף, לאכול ארוחה שתתחיל במאכל טעים ותגמר בקינוח מריר או
לאכול ארוחה מרירה שתסתיים בקינוח נהדר? זה די נתון לויכוח
וקשה להחליט, אך קשה עוד יותר הידיעה כי לא היה לנו את הכוח
לקרוא למלצרית בזמן.

מוקדש לתייה נורה רחל גפן, יהי זכרך ברוך.