היא הייתה נערה צעירה, בת 12 לכל היותר. היא לבשה גופייה עם
כתפיות דקות שבצבצו מבעד לחולצה, כדי שיחשבו שיש לה חזייה. היא
הביטה במראה הארוכה בחדר שלה לאחר שיצאה מהמקלחת וראתה את הגוף
הילדותי עדיין וקינאה במיכל, חברתה הטובה ביותר, שהחלה להתפתח
בין הראשונות בכיתה וכבר לובשת חזייה, אמיתית כלומר.
היא הביטה בחזה וחשבה לעצמה שהוא נראה כמו שני אפונים על קרש
חיתוך. היא התלבשה במהירות, ידעה שיש עוד חצי שעה לסגירת בית
המרקחת. אמה בעבודה, והיא ביקשה ממנה ללכת לשם על מנת להביא
תרופות לסבתה החולה, שבנוסף לאלצהיימר, יש לה גם לחץ דם גבוה,
אירוע מוחי אחד בעברה, סכרת ועוד שלל מחלות שלא ידעה אפילו
לבטא את שמן.
היא סיימה להסתרק, לקחה מטרייה מתקפלת בתיק בית הספר הסגול שלה
לאחר שרוקנה ממנו את חומרי הלימוד, שמה כרטיסיית אוטובוס בתוך
ארנק ורוד קטן עם שטר של חמישים שקלים שאימה הותירה לה על
השולחן לצד המרשם וליפגלוס ורדרד. זה היה האיפור היחידי שאימה
אישרה לה לשים בגילה. בדרך החוצה, עטתה על עצמה את המעיל האדום
שקנתה במכירת סוף העונה האחרונה ברשת אופנה ידועה. מעיל לבד עד
הברכיים עם חגורה מתחת לחזה שנתנה אשליה של מעט חזה וכפתורים
אדומים גדולים לאורכו. היא אהבה אותו ולבשה אותו כל החורף
למרות שאימה קנתה לה מעילים נוספים, ועל אף התעקשותה שאדום לא
מתאים לכל צבע של בגד.

בתור לרוקח, היא שמעה מוזיקת היפ-הופ עדכנית בטלפון הנייד החדש
שלה והביטה על אימא עם תינוק צווחן בידיה ושורה של זקנים
נרגנים הישובים על הספסלים. התור היה ארוך ואינסופי, והיא
קיוותה שיסתיים מהר כדי שתוכל להגיע מהר לסבתא.

היא אהבה את סבתה, יותר נכון אהבה איך שהייתה פעם. מאז
האלצהיימר, היא כבר מישהי אחרת, בקושי מתפקדת, כבר בקושי מדברת
עברית, לא יודעת איפה היא ואף היו כמה פעמים כואבות שהיא לא
זיהתה את נכדתה האהובה. אימא אמרה בעדינות אחרי פעם אחת שבכתה,
שזמנה קצוב. איכשהו, ההרגשה הזאת נטמעה בתוכה זמן רב לפני
שאימא ציינה זאת בעיניים כבושות הנטועות ברצפה.
תורה הגיע, היא שילמה לרוקח ושמה את התרופות בתיק. לפתע הטלפון
צפצף: "רותם, התקבלה הודעה חדשה". היא פתחה את ההודעה שהייתה
מאימה: "רותם, אל תשכחי להיזהר בעיר, ואל תשכחי לא לדבר עם
זרים. קני לסבתא לחם, חלב וגבינה צהובה, וכשאני אעשה קניות מחר
כבר אקנה את השאר. אוהבת אותך! הגיעי מהר הביתה".
רותם נחרה בבוז. אימא שלה מתייחסת אליה כמו ילדה קטנה. למרות
שהיא נראית צעירה בהרבה מגילה, והיא מושבניקית תמימה לכאורה,
היא כבר יצאה לבדה כמה פעמים לעיר ללא ליווי וחשבה שאמה סתם
לחוצה. היא יכלה להבין זאת לאור העובדה שאביה נהרג בתאונת
דרכים בעיר לפני שלוש שנים, אבל בכל זאת אימה הגזימה לדעתה,
ובמשך זמן רב היא בקושי הרשתה לה לחצות את הכביש לבד. תמיד
הייתה אומרת לה שהיא הדבר האחרון שנשאר לה, והיא לא יודעת מה
היא תעשה אם גם היא תלך לה. זה היה לה אומנם נעים לשמוע, אך בו
זמנית קצת מלחיץ והיא הרגישה לפעמים מאוד חנוקה.

היא ערכה את הקניות במכולת שראתה בדרך, וחיפשה את התחנה של קו
האוטובוס שמצאה באתר של "אגד". השמש כבר שקעה, הלילה עטף את
הרחוב ואורות פנסי רחוב, חנויות ורכבים האירו את העיר בשלל
אורות צבעוניים והאירו את החשכה.

"סליחה?", בחור צעיר עצר אותה ברחוב.
"כן?" שאלה והשתיקה את נגן המדיה בנייד שלה.
הוא היה יפה, בעל עיניים כהות, עור שזוף ושיער שחור משחור. היה
לו מראה מסתורי והיא התקשתה להסיר את עיניה ממנו.
"אולי את יודעת איפה קו 69?"
"אין לי מושג, אני לא מכאן בכלל", אמרה.
"אה. אז מה את עושה פה, אם מותר לי לשאול?", חייך אליה בחיוך
רחב ושיניים צחורות.
"אני נוסעת לבקר את סבתא שלי, היא חולה והפיליפינית שלה
התפטרה, אז בינתיים אנחנו דואגים לה."
"אה. ואיפה היא גרה? אולי אני אוכל ללוות אותך חלק מהדרך? את
יודעת, זה מסוכן להסתובב במקום שאת לא ממש מכירה לבד
בלילה..."
"היא גרה בצפון העיר, ליד המתנ"ס."
"אה, בשורה של הבתים האדומים שם?"
"כן, איך ידעת? חשבתי שגם אתה לא מכאן..."
הוא שתק לרגע. "היה לי חבר שגר שם פעם, ופתאום נזכרתי בזה. אז
מה את אומרת? צריכה ליווי?"
היא נורא רצתה לומר "כן", אבל הSMS של אימא שלה זעק לה בראש.
הוא אומנם נראה חמוד ובלתי מזיק, אבל לא כדאי להתעכב עכשיו.
"אני מצטערת, אבל אני ממהרת ואני לא אמורה לדבר עם זרים..."
הוא צחק. צחוק קליל וממכר, בעוד הוא סקר את גופה, בלי שתשים
לב. "בחייך, את לא ילדה קטנה, ואני בסך הכול ג'נטלמן..."
"אני... מעדיפה שלא", אמרה.
היה נדמה לה שראתה זיק של מבט מאוכזב בעיניו, אולם הן עדיין
הבריקו, וחיוך עדיין היה מתוח על שפתיו. "בסדר גמור. אם כך,
היזהרי בדרך ושמרי על עצמך, חמודה. אני כבר אשאל מישהו אחר...
להתראות."
"להתראות", אמרה והלכה מיד, מבלי להעיף מבט לאחור. לבה דפק
במהירות, היא חשבה כמה שהוא חתיך ומה היה קורה אם הוא היה צעיר
בכמה שנים...

במרחק של כמה בניינים היא מצאה את התחנה שלה הייתה זקוקה. בלי
שתדע, הוא הלך מאחוריה במרחק בטוח, מציץ עליה במבט טורף
וחמדני.
הוא כבר ראה אותה בשבוע שעבר הולכת מבית הספר לאחד הבתים
האדומים. היא חשבה שהיא רואה אותו בפעם הראשונה, אולם למעשה
הוא עקב אחריה כבר בפעם החמישית, וזו הפעם הראשונה שהעז לפנות
אליה. הפעם ידע לאן הלכה וידע שהיא הולכת לשם לבד ושיש בבית
ההוא רק קשישה. הוא עמד כמה פעמים שעות מחוץ לבית, ומעולם לא
ראה את הזקנה יוצאת משם, ומכאן הסיק שהיא חולה או נכה.
הפעם הגיע הזמן לפעול.

הוא ידע שייקח לה להגיע לפחות שעה וחצי עד לבית של סבתא שלה.
הייתה זו שעה שבה יש פקקים רבים, והטוסטוס שלו חיכה לו ליד
חנות פרחים בקרן הרחוב, איתו יוכל להגיע תוך רבע שעה לכל
היותר. כל הדרך ליבו פעם בקצב מטורף, הוא חש מרוגש, אדמומיות
קלה עלתה בלחייו והתעוררות החלה בחלציו. הוא ראה לפי המבט שלה,
שהיא גם חושקת בו. הוא ניסה לחשוב האם היא כבר קיימה יחסים עם
בני גילה, או שהיא עדיין בתולה. הילדות של היום, חשב, זה לא מה
שהיה בגילי. הן הרבה יותר מפותחות מינית ושכלית. הוא לא ידע מה
מגרה אותו יותר, שהיא בתולה או מנוסה.

הוא הגיע לבניין, סידר את נשימתו והחנה את הטוסטוס מאחורי שיח.
את הקסדה הניח בתא הייעודי, נעל אותו והשקיף לכל הצדדים כדי
לוודא שאיש אינו רואה אותו, ולו במקרה. הוא עלה לקומה השנייה,
לדירה מצד שמאל. בפעם השלישית שראה אותה הולכת לסבתא שלה, הוא
ראה אותה פותחת את החלון כדי לאוורר את הבית, וכך ידע היכן היא
גרה. בתחילה חשב שזה הבית שלה, עד שהבין שהיא לא מגיעה לשם מדי
יום.
הוא הצמיד את אוזנו לדלת, ולא היה שום רחש. הוא ניסה את מזלו,
הרים את השטיח הבלוי ולא ראה שם כלום. הוא פתח את ארון החשמל,
ושם הוא מצא אותו, ממש מתחת לעציץ ישן וריק. הוא תחב אותו
לדלת, מקווה שמפתח אחר לא נעוץ בעבר השני. אבל הוא היה נעוץ,
והוא לא הצליח להכניס אותו. הוא החזיר את המפתח למקומו בשקט,
וניסה לטכס עצה. רעיון הבריק בראשו, והוא דפק על הדלת. לאחר
דקות ארוכות, כשכמעט והתייאש, שמע קול חלוש מהעבר השני.
"מי זה?"
"מדבר רון, אני טכנאי 'בזק'. קיבלנו קריאה שיש תקלה בבניין
הזה. אפשר להיכנס ולבדוק את הקו?"
לרגע קיווה שלא תבקש לראות תעודה כלשהי. הוא חיכה שניות
ארוכות, ואז נפתחה הדלת לרווחה.
"איפה הציוד שלך?" שאלה זקנה חביבה וקמוטה, שמבט מבולבל היה
שפוך על פניה.
הוא הסיט את הדלת מהר, סגר אותה מאחוריו וחנק אותה מהר בידיו
הגדולות. הזקנה המופתעת פרפרה בזרועותיו, ניסתה לשווא לחמוק
ולשרוט אותו, אולם עד מהרה היא קרסה לרצפה בקול חבטה עמום. הוא
נעל את הדלת על מנת שלא יתקל בהפתעות לא רצויות.

המוות היה שקט ומהיר. מהיר מדי לטעמו. זו הייתה הפעם הראשונה
שנטל חיים של אדם אחר, וההרגשה הייתה שמימית, ממש כמו להיות
אלוהים. זו הייתה תחושה משכרת אף יותר מאשר כשחנק בידיו
החשופות חתולים. הפחד והאדרנלין פשו בגופו בחמימות כאילו לגם
שני בקבוקי יין לפחות. הוא ידע שהוא חייב למהר.
הוא נזכר בפנטזיה ישנה שהייתה לו בגיל 14. הפעם הראשונה בה שפך
זרע. בפנטזיה הזו הוא קיים יחסים עם השכנה שלו, רונית בת העשר,
מתוקה עם צמות שחורות וארוכות שהיטלטלו עד מרכז גבה. לאחר מכן
הפנטזיות הפכו פרועות יותר, קשות יותר, חזקות יותר. כשהתחיל
לדמיין את הדם שלה נוטף על גופו, האורגזמות היו חזקות במיוחד.
הוא השתוקק לפתע לחוש זאת: דם אדם חם וטרי ניתז על גופו.

הוא גרר אותה לחדר האמבטיה וחיפש סכין טובה במטבח. לאחר
חיפושים ארוכים, מצא סכין בשר גדולה וחדה שנראתה לו טובה
למלאכה. היא הייתה זקנה מדי עבורו, אבל מבחינתו היא הייתה
תרגול והתנסות לקראת המעשה האמיתי שציפה לו זמן רב כל כך עם
הנערה הצעירה במעיל האדום. הוא הפשיט את הזקנה, הניח אותה
באמבטיה ואז מיד רץ למטבח וחיפש בקדחתנות כפפות. הוא מצא כפפות
צהובות, עטה אחת על כל אחת מידיו ושטף מיד את הסכין. הוא החליט
שישטוף ליתר ביטחון אחר כך את כל הבית. הוא חזר אל הקשישה,
ויצר חתך רוחבי לא עמוק במיוחד בצווארה, במקום שבו נמתח העורק
הראשי שלה. דם פרץ מתוכו, פעפע בעדינות. הוא לא פרץ כסילון כפי
שקיווה, ואז הסיק שזה כנראה בגלל שהלב חדל מלעבוד כמשאבה, ולכן
אין מה שיפמפם את הדם החוצה. הוא התקרב אליה, ליקק את הדם והוא
היה הדבר הטעים ביותר שטעם מעודו.
הוא הרגיש כמו אריה שלכד אנטילופה, וכעת מתענג על דמה החם
ובשרה הטרי, תוחב את אפו ופיו לתוך האדום-אדום הנפלא הזה.

לפתע נזכר שהילדה יכולה להגיע בכל רגע. הוא הסיר מיד את בגדיו,
סגר את דלת האמבטיה וסובב את המפתח, כך שהדלת תהיה סגורה אך לא
נעולה. הוא נכנס לחדר השינה של הזקנה, בחר שמלה פרחונית מזעזעת
המלווה בריח של זקנים ולבש אותה. הוא נכנס לתוך המיטה שחרקה
כאילו מחתה על משקל גופו שהעיק עליה ומתח את השמיכה כמעט עד
אפו. לאחר רגע נוסף, קם, שם מטפחת על ראשו ואיפר את פניו
בכבדות עם מוצרי איפור שמצא על השידה. אומנם האיפור לא היה
בדיוק מושלם, בכל זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהתאפר, אך הוא
היה מרוצה למדי מהתוצאה. הוא כיבה את האור וחזר למיטה.

הוא המתין, והזמן נקף לאיטו, כאילו קפא מלכת.
הוא היה מתוח כמו חבל כביסה. ואז, הוא שמע את הדפיקות החלושות
על הדלת. שתיים-שלוש, ואז דממה. עוד שתיים-שלוש חזקות יותר,
וניסיון לפתיחת הדלת. הדלת נפתחה ונסגרה. הוא שמע את המפתח
נועל את הדלת ואז צעדים חרישיים מתקרבים לחדר השינה.
"סבתא?"
הוא השתדל לדבר כמה שפחות.
היא ישבה על המיטה, רואה רק את העיניים מציצות מבעד לשמיכה
ומטפחת מכסה עד לאמצע המצח כמעט. החדר היה חשוך.
"להדליק את האור?", שאלה ברוך. "הבאתי לך את התרופות".
"אין צורך", לחש בקול דק ככל שיכול.
"סבתא, למה הקול שלך כל כך מוזר?", נבהלה.
"חטפתי שפעת, אז אני קצת צרודה. שבי לידי, נכדתי היקרה. היכנסי
למיטה עם סבתא שלך."
"אבל אני אדבק", אמרה.
"אז פשוט לא תלכי לבית הספר כמה ימים..." לחשה הסבתא-לכאורה.
היא צחקקה ופשטה את המעיל, תלתה על הוו והלכה לשים את המצרכים
במטבח. היא חזרה לחדר, הסירה את נעליה ואת הסוודר. בגופיה
ובתחתונים נכנסה מתחת לשמיכה הכבדה, זוכרת את הלילות בהם הייתה
קטנה יותר ואהבה לישון עם סבתא שלה, שהייתה מספרת לה סיפורים
לפני השינה. אגדות על מלכות ומלכים, מפלצות, גמדים וחיות
מדברות. היא הייתה מקשיבה לה עד שהייתה נרדמת בשלווה לצדה.
"סבתא, למה השיער שלך כה שחור?", אמרה תוך שהיא מבחינה במספר
קווצות שיער שחמקו מהמטפחת.
"כי צבעתי אותו סוף סוף, נכדתי", הוא אלתר.
היא נצמדה לסבתא כדי לחבק אותה. "איפה הציצים שלך?" צחקה.
"הם נפלו לברכיים..."
רותם צחקה בקול פעמונים.
"ולמה התאפרת כל כך הרבה?"
"כדי שאהיה יפה לכבודך."
"את תמיד יפה בשבילי...", אמרה רותם.
"סבתא. למה יש לך ריח של אפטר שייב כמו של גברים?"
הפעם, הוא כבר איבד את איפוקו וסבלנותו, התהפך מהר מעליה והסיר
את המטפחת.
רותם נלחצה. "את לא סבתא שלי! איפה היא?"
"את פשוט גאון", אמר בקולו הרגיל, ופתאום היא הבינה מאין הוא
מוכר.
היא ניסתה לברוח, אבל הוא היה כבד. הוא הפשיל בכוח את המכנסיים
שלה עם יד אחת, מתחת לשמלה שלו לא היו תחתונים.
"עזוב אותי!", התחננה. "אני בסך הכל ילדה..."
אבל תחנוניה לא רק שלא הועילו לה, לדאבון הלב, הן אף שלהבו
אותו.
הוא השתיק את פיה במטפחת וביצע בה את זממו. הוא חנק את צווארה
בזמן שנדחק לתוכה. היא ניסתה להתנגד, לשאוף אוויר ולאחוז
בחיים, אבל המחסור בחמצן הכניע אותה, עד שפניה הפכו כחולות
מעט. הוא היה כה מרוגש, עד שגמר מהר מכפי שתכנן. ידיה הפכו
רפויות כידי בובה ואחת מהן החליקה מחוץ למיטה בדיוק ברגע
המכריע. הוא התגלגל על גבו לצדה והביט בתקרה, מתנשף, מרגיש את
דמו גועש בתוכו, רותח כתבשיל קדרה המתבשל על להבה גבוהה.

הוא הביט בה, והיא הייתה יפה כל כך, כמו בובת חרסינה. היא
הייתה ילדה, הפכה הרגע לאישה, אבל תיוותר לנצח במלוא נעוריה.
הוא חסך ממנה שיברון לב, מחלות, חבלי לידה, הזדקנות, עוני ואת
כל קשיי ההתבגרות והבגרות.
היא הלכה מהעולם כשהיא עדיין תמימה וזכה. הוא זיכה אותה בזכות
גדולה.
הוא קם, הסיר את הבגדים והלך לחדר המקלחת כדי להטיל את מימיו.
בעודו שורק שיר ששמע בגלגל"צ, הוא הביט בגופה הנוקשה מעט
באמבטיה, מזכירה לו את אחד מפסלי השעווה שראה במוזיאון בלונדון
שביקר בו.

הוא חזר לילדה ששכבה במיטה, הדליק את האור, גרר כיסא והביט בה
חצי שעה לפחות, כשוחר אומנות המביט במוצג במוזיאון ותוהה על
קנקנו ונהנה מהיצירתיות והאומנות הגלומות בו.
"אני רוצה שתהיי שלי", אמר. "שתהיי תמיד חלק ממני ולא רק
זיכרון מתוק שיחלוף מהר".
הוא הרים אותה בעדינות, הניח אותה באמבטיה מעל סבתה, עירומה
ועדינה. הוא לקח את הסכין שנחה ליד הכיור בחדר האמבטיה ופער
חתך בבטנה. הדם זרם בנחילי דם דקיקים שהשתרעו על גופה כקורי
עכביש ארגמניים. הוא ליקק את הדם, הפעם זה היה נקטר האלים, דם
צעיר ורענן.

שעתיים לאחר מכן, האמבטיה הייתה מבהיקה מאקונומיקה וחומרי
הלבנה, עצמות לבנות עם מעט שאריות בשר שהיו דבוקות אליהן נחו
בתוך שקיות זבל שחורות, מעורבבות עם מוצרי מזון שמצא במקרר,
אשפה שהייתה בפחים מרחבי הבית, כל זאת בתוספת לבגדי הזקנה
והילדה. הן  יושלכו בפחים שונים בעיר, ואין לו מה לדאוג - הן
כבר לא ידיפו ריח חשוד.
הוא שטף כלים, שבע מארוחת המלכים שהכין. בתיק של הילדה הוא שם
קופסאות פלסטיק שקופות, מלאות בכל טוב של בשר שהכין במגוון
דרכים, בהתאם למצרכים שמצא במקרר ובארונות.
בשבועיים הקרובים, הוא לא ייאלץ לאכול אצל אמו ולא יצטרך לקחת
ממנה אוכל לדירת הרווקים העבשה שלו. בעצם, אולי יבוא פעם אחת
לארוחת שבת. הוא יתקשה למצוא תירוץ לאי בואו, ולא רצה שאימו
תחקור אותו בשאלות שלא רצה לענות. היא תמיד מציקה לו. כדאי
שהוא ינסה לדבר איתה על זה פעם. הבעיה היא, שבכל פעם שהוא מנסה
להעיר או לבקר אותה, היא מביטה בו במבט מזרה אימה שמשתק אותו.
הוא חייב, פשוט חייב להתמודד איתה, ולו פעם אחת בחייו.
הוא העיף מבט אחרון לדירה, כששלוש שקיות זבל אחוזות בידיו,
צופה בדירה המבהיקה בניקיונה ונטש זיכרונות שילוו אותו עוד
ימים רבים.

לפחות עד הפעם הבאה...