להשאר יחידה בהמון , עם כל הזרם שמסביב
ולאהוב מכל ליבי, בלי לחשוב למה
לא לחיות בעולם אםור, אשאר מופתעת מהאביב
זאת אני- האש שבוערת בשממה.
אבל לזכור בכל יום את אלה שמסביבי-
את אלא שלימדוני לאהוב, לצחוק, לנשום, לראות
את אלא שמילאו, ועדיין, ממלאים את ליבי
זאת אני, בזכות אלה שהפכוני לכזאת.
להמשיך ללכת, קדימה, ישר, במקום הומה ככוורת
ולחיות, למרות האלף, בלי לדעת לחיות
ולדעת, כשכשאאבדם- לנצח אהיה עיוורת
זאת אני, ככל שאי-פעם אוכל להיות.
אבל לחוש כל פצע, להרגיש כל שריטה
ולזכור את השלמות, שבכאב נקטעה כבר
או לדעת, שמי שפגע- לא אני, זה היית אתה
זאת אני, בלי כל השכבות, זה מה שנשאר.
ולנהום בקול נמוך נגד אויב לא ידוע
ולא להפסיק לצרוח, כשחוץ ממני- דממה
ולהלחם כל הזמן, כשמאחורי- כלום לא קבוע
זאת אני, מפוחדת, בלי לדעת ממה.
אבל לקפוץ לתוך הלהבות כי מישהו אחר בפנים
או לזרוק בשבילך הכל, בלי לחשוב שוב
לא לתהות, רק להרגיש- לא להסס, "מה יקרה אם..."
זאת אני, בכל אחד מה60- האדום, הכאוב. |